הבן של השטן

פרק 1

נטע לי-

״בוקר טוב , אמא.״ אני אומרת בעודי מכניסה את המכשירי שמיעה שלי לאוזניים בזמן שאמא שלי פותחת את הוילונות בחדר שלי ומתקרבת אלי כדי לתת לי נשיקה במצח.
השמש מאירה לי את החדר, אם יש משהו שאני אוהבת זה שמש.
זה היום הראשון ללימודים, השנה האחרונה שלי. השנה שבה אני חייבת להוציא את הציונים הכי טובים כדי שאוכל לקבל מלגה טובה ולהתקבל ללימודים שאני רוצה.
אני רוצה להיות רופאה, להציל חיי אדם.
למרות הדיסלקציה הקלה שיש לי, שאיתה אני מתמודדת כל יום, ולדעתי גם בצורה יפה מאוד והאמת..אני לגמרי לא מרגישה עם דיסלקציה. כי אני מצליחה להבין המון יחסית לאחת עם דיסלקציה.
זה החלום הכי גדול שלי מאז שהתחלתי להבין שאני בעצם.. לקוית שמיעה.
אני שומעת רק עם המכשירי שמיעה, ואם אני בלעדיהם, אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.. אני מצחקקת בתוך תוכי.
אני יודעת שפת הסימנים, אני יודעת לקרוא שפתיים, אבל אני לא יודעת להקשיב, לשמוע, אני יכולה לשמוע ממש מעט בלי המכשירי שמיעה, אבל התרגלתי. נהפך להיות חלק מהחיים שלי.
עדיין יש לי תקווה, שאולי מתישהו אוכל לשמוע באמת. מהאזניים שלי.

אני הייתי שומעת עד גיל 10. לאט לאט התחלתי להרגיש שאני פחות שומעת. ההורים שלי לא שמו לב ואני לא הבנתי מה קורה לי כי בסך הכל אני כן שמעתי אבל זה היה מרגיש כמו אדים באוזניים.
אף פעם לא יחסתי לזה חשיבות או התלוננתי על זה כי בסך הכל עדיין שמעתי.
לאט לאט התחלתי לשמוע עוד יותר חלש עד שבוקר אחד אמא שלי דיברה איתי וצעקתי ״אני לא שומעת״.
התחלתי לבכות בהיסטריה, לא הבנתי מה קורה , היא ממשיכה לנסות לדבר איתי, להבין מה קורה לי  ואני ..עדיין  לא שומעת.
אני שמעתי אותה כאילו יש לי אוניה באוזן שעושה לי גלים.
החוסר אונים שחוויתי היה מאוד מתסכל.
אני עד היום זוכרת את היום הזה.
הם לקחו אותי לבדיקות, להבין מה קרה לאוזניים שלי.
הם חשבו שאולי זאת דלקת, הם מעולם לא חשבו שאני אהיה חירשת. גם אני לא ציפיתי לזה.
בבדיקות הרופאים לא הבינו ממה זה קרה, הם אמרו שיש דבר כזה״חירשות פתאומית״ וזה יכול לקרות בכל גיל ותלוי בגנטיקה של האדם.
אבא שלי סיפר שסבא שלו היה חירש, אז אולי זה דפק אותי.
ההורים שלי עשו הכל כדי שלא ארגיש חריגה. או שונה. הם לימדו אותי שפת הסימנים. לימדו אותי לקרוא שפתיים. ולקחו אותי לשיקום לכבדי שמיעה. והם בעצמם למדו את שפת הסימנים כדי להזדהות איתי ובעצם לעזור לי אם אצטרך.
כשאני בלי המכשירי שמיעה, אני יכולה לשמוע מאוד חלש אבל כבר התרגלתי.
התרגלתי שזה חלק ממני.
היום אני מסתכלת על זה כמתנה לחיים.
למרות שאני לא יודעת ..עדיין...מה זאת המתנה הזאת.

אני יורדת למטה אחרי שהתארגנתי , אני לא מאלו שמתארגנות שעות לבית ספר. אפשר לומר.. שאני לא מתארגנת בכלל. זה הרי לא קשה לעשות צמה ולשים משקפי ראייה?
בנוסף להכל, אני גם לא רואה הכי טוב. והאמת זה מצחיק אותי. אני לא רואה טוב רק מרחוק, קרוב אני יכולה לראות טוב ,ואני תמיד צוחקת על זה לאמא שלי, ואומרת לה לא יכלת להוליד אותי עם עוד מוגבלות? ככה שהייתי מוסיפה עוד לרשימה שלי?