הבן של השטן

פרק 15

נטע לי-

כל הנסיעה הם לא דיברו בינהם ושמעו שירים.
לי היה נראה שהם לא דיברו בגלל שאני כאן. מידי פעם הבחור העבריין שלח לי מבט מהמראה לראות מה איתי. כל הדרך הדופק שלי עולה ועולה. עובר חצי שעה ואנחנו נכנסים לשכונה.. לשכונה של תאי.
איפה שתאי גר. השכונה הכי יקרה בעיר שלנו. הלב שלי מתקתק כל כך עכשיו. אני מרגישה מנותקת מהמציאות. מרגיש שלקחו אותי ופשוט הושיבו אותי כאן ויידי כבולות.
הם ממשיכים לנסוע במורד הכביש, בצדדים יש אחוזות ענקיות. וילות יוקרתיות. רואים את הים ואת היאכטות מפה ואת כל האורות הגדולים.
יש כאן גם וילות שהם על הים.
כמו הבית של תאי.
כשאני מסתכלת בחלון זה הדבר היחידי שמחזיר אותי לקרקע.
שמחזיר אותי לשפיות שלי. אחרי כמה דקות נסיעה. אני מתחילה להבין. אני ממש מתחילה להבין שהוא לוקח אותי לבית שלו. באמצע הלילה.
הבחור העבריין עוצר מול שער גדול וחשמלי.
מקדימה עומדים שתי גברים לבושים כמו חיילים בצבע שחור.עליהם יש רובים. לא אקדחים קטנים. רובים. אני נלחצת. איפה אני? מה זה? הבחור העבריין שוב מסתכל עלי מהמראה. בודק את התגובה שלי. כאילו הוא ידע שפניי יהפכו לכחולות. אי אפשר לראות את הבית מכאן. החומות מאוד גבוהות. והשער ענקי. לא כמו בשאר הבתים שראיתי כאן שהם פתוחים לעין.
השער נפתח אוטומטית, לא רואים בית,יש כביש ארוך עם עצים משני הצדדים ואורות. הוא ממשיך לנסוע במשך שלוש דקות. אני ממש ספרתי את הדקות.
מה שנגלה לעיניי כשאנחנו מגיעים מרהיב וענקי. זאת אחוזה ענקית בגודלה. לא ראיתי בית כזה בחיים.
יש כיכר ענקית באמצע עם פסל ומזרקה. מלא באורות צהובים. יש מלא רכבים יוקרתיים שעומדים סביב הכיכר. ויותר מכל. הדבר שהכי שמתי לב אליו, בכל מקום יש שומר עם רובה. זה לא אמיתי. אני הוזה. אני בסרט. זה לא נכון. לאן הגעתי?
הבחור העבריין עוצר אחרי רכב שחנה. מחנה את הרכב ואז שניהם יוצאים ואני עדיין יושבת במקומי. אני מרגישה קפואה. אני לא מצליחה לעשות כלום. הבית הזה מוסתר מכל הבתים לא סתם. הוא פשוט ענקי. ויש כאן מלא אנשים חמושים. ואם אני מצליחה להבין, זה בגלל הסכנה ששוררת כאן. ריח של סכנה יש פה.
הבחור העבריין פותח את הדלת ומורה לי עם עיניו לצאת. אך אני לא יוצאת. הוא רואה שיש פחד בעיניי. הוא מרגיש את זה. מי לא ירגיש את זה עכשיו ממני?
אני חושבת שאין מישהו שלא מרגיש את זה. מעולם לא הייתי בסיטואיציה כזאת. חשבתי שיש דברים כאלו רק בסרטים. או בספרים. זה לא אמור לקרות לבחורה כמוני.
״תצאי.״ הוא פוקד ואני מנידה בראשי. אני לא מסוגלת לצאת. אני לא יודעת מה יש לי. אני מרגישה כמו קפאון. שהגוף שלי לא מצליח לעשות כלום.
״תצאי או שאני אוציא אותך לבד.״
קולו מאוד פוקדתי. הוא באמת מתכוון למה שהוא אומר. אני מהססת לרגע אבל אז אני יוצאת. תופסת את התיק שלי כל כך חזק שהאצבעות שלי כואבות. כשאני יוצאת אני מסתכלת סביב. אחורה ימינה קדימה. הבית הזה.. זה לא בית. זה ארמון. יש לבית הזה ארבע קומות. ענק בגודלו. רק הדלת כניסה אולי שלוש מטר. ויש כאן..יש כאן המון אנשים עם נשק. אני מסתכלת על הגג גם שם הם עומדים. ארבעה גברים חמושים. מתצפתים על הסביבה. אני חושבת שיש כאן עשרים וחמישה שומרים וזה אחרי שניסיתי להמשיך לספור אותם אבל הבחור העבריין מסמן לי עם ידו ללכת אחריו ומפריע לי.
אני נושמת עמוק. מנסה לא לדמיין שום דבר. לא לדמיין שמשהו יקרה כאן. שאולי יחטפו אותי. שאולי ישאירו אותי כאן ואני לא אצליח לצאת מפה. אי אפשר לצאת מפה. זה לא אפשרי. הכל סגור. סביב הבית יש רק חומות. ואם אני רוצה לברוח, צריך לקפוץ לים ולהיחנק מהמים. כי הבית שלהם הוא על הים. הוא לוקח אותי לצד האחורי של הבית, החצר ענקית בגודלה, מאחורה אפשר לראות בזווית העין את הים שהבית שוכן עליו וארבע יאכטות שעוגנות סביב הבית. זה בטח שלהם. ברור נטע לי של מי זה יכול להיות? מאיפה היה לי את האומץ לבוא לכאן? איך הסכמתי? למה לא התנגדתי? זה מהפחד ?
אני מעבירה את ידי בשיער ופתאום קולטת..אני עם שיער פזור. אני אף פעם לא יוצאת עם שיער פזור. אני בודקת את היד שלי. אין לי גומייה. אני אפילו לא שמתי לב שיצאתי מהבית עם שיער פזור.יצאתי בכזה חפזון שאפילו הפיג׳מה שלי עלי. טוב אולי זה טוב להראות מוזנחת עם פיג׳מה. יכול להיות שזה יתרון מעולה.