הבן של השטן

פרק 22

נקודת מבט דיאן:

אני מסתכל על עיניה המפוחדות.עיניה התמימות והמיוחדות.
נראה שהיא חושבת לעצמה מה הסיבה שאני משאיר אותה כאן עד מאוחר.
אני מתקרב אליה עוד קצת,מוריד את החולצה שלי ואז אומר לה בשקט,״תורידי את הפיגמה ותלכי למיטה.״
היא לוטשת בי מבט מאוד תמים ועדין,כשאני מסתכל על העיניים שלה יש לי קול קטן שאומר תהיה עדין איתה.ולהיות עדין זה לא משהו שאני יודע לעשות.
אחת הסיבות שהבאתי לה פיגמה זה כי רציתי שהיא תרגיש בנוח.רציתי שתהיה לה תחושה טובה.שהיא עצמה לא תרגיש מלוכלכת שהיא עושה את זה איתי.

״אני..לא..״ היא מזיזה את שיערה ואני שולח לה מבט רציני וקשה.מעצבן אותי שהיא לא מקשיבה,אלוהים מה הייתי עושה לה על החוסר הקשבה הזאת.
״אמרתי לך להוריד את הפיגמה.״
אני שוב חוזר על עצמי,הכמות פעמים שחזרתי על עצמי איתה יותר גדולה מכל הפעמים לפני שהכרתי אותה.אני מתקרב אליה עוד קצת,תופס את מותנייה ומצמיד אותה אלי ככה שאני מרגיש את החזה שלה בחזהי.
אני מתבונן בה כמה רגעים,חושב מה לעשות איתה.ואז אני פשוט מרים את ידייה מעל ראשה,שולף ממנה את החולצה ,מתכופף מעט ,מוריד ממנה את המכנסיים ,מרים כל רגל בנפרד ואז מוריד את המכנסיים לגמרי.היא מתנשמת בכבדות ואז אני מקרב את שפתיי לאוזן שלה,ממש צמוד.
״אל תתווכחי איתי יותר.״
אני מזהיר אותה.אני מנסה להיות עדין.באמת מנסה.אבל היא מוציאה אותי מדעתי.גם ככה אני מת לקחת אותה,לתפוס אותה חזק ולהצמיד אותה לקיר ולעשות בה מה שאני רוצה.ואני רוצה המון.
אבל אני לא יכול לוותר על זה.אני לא יכול לשלוח אותה הביתה בידיעה שאני יותר לא אראה אותה.היא כבר פה,אני חייב להרגיש אותה בשביל שאני לא אחפש אותה למחרת.
ומצד שני...אני לא מבין את עצמי.מה הסיבה שאני כל כך מתעקש עליה?
אני חושב שיש לי דרך לבדוק את זה.
יש לי דרך להבין את זה.

אני מסמן לי עם עיניי ללכת למיטה,אבל היא כמו תמיד..מהססת לפני שהיא עושה את זה.אז אני משאיר אותה שם.עומד עם גופה הזהיר ומכסה את כל כולה.מזל שהדלקתי מזגן על חימום. אני מעיף את הכריות לכורסאות.משאיר שלושה כריות ומזיז את השמיכה.
ואז אני מרים אותה על הכתף שלי,״מה..אתה..״ אני בטוחה שהיא באה לומר מה אתה עושה אבל אז אני נושך אותה באגן שלה והיא משתקקת.״שקט.״ אני משתיק אותה. מניח אותה בשכיבה על הכרית ומכסה אותה עם השמיכה.
כשאני מניח אותה,לוקח לי זמן לקום ממנה.אני מביט בה,שיערה גולש לצדדים.שפתייה הגדולות המשורטטות כמו לב דורשות ממני משהו.וזה לא שהשפתיים שלי יתקרבו לשפתיים שלה.זה משהו אחד.אני לא זוכר מתי ראיתי שפתיים כאלו גדולות וטבעיות.

אני  משאיר אותה שם תוך כדי שהיא מכסה את עיניה עם ידייה.אני לא יודע אם היא מתכוונת לבכות עכשיו או לא.אבל זה לא מעניין אותי.אני לא יכול לוותר על זה.אני אמצא דרך להרגיע אותה.שאני לא אפגע בה.היא כבר אמורה להבין את זה.אבל אני יודע שלוקח לה זמן להבין דברים.זה אולי ישמע קר ואכזרי.אבל למרות מה שאבא שלי אמר,אם עכשיו אני נותן לה ללכת ולא מרגיש אותה אני אחפש אותה.אני יודע שאני אחפש אותה.ואני לא אעצור עד שאני אמצא אותה.