הבן של השטן

פרק 34 חלק ב׳

נטע לי-

אני מתעוררת, משפשפת את עיני עם ידי השמאלית אחרי שחשבתי לעשות זאת עם ידי הימנית ואז אני קולטת שאני.. פשוט לא מצליחה להרים אותה. הדמעות ממלאות את עיני. המחשבה שככה הולכים להיות הבקרים שלי. שאני אפילו לא מסוגלת לקום מהמיטה לשטוף פנים. אני מסתכלת סביבי, אין אף אחד.
אני לבד.
והדמעות יורדות מעצמן.
אני מסכימה לעצמי לבכות.
כי אני לא מסוגלת לקום.
לקום לעשות את מה שאני עושה כל בוקר.
שאני בעצם צריכה לקרוא לאחות שתעזור לי לקום ולעבור לכיסא גלגלים כדי שאוכל לשטוף את הפנים שלי.
זה היום השלישי שלי כאן מאז שירו בי.
אתמול כולם היו פה. הייתי חזקה מולם. עכשיו אני לא מסוגלת.
ההבנה שאני אחרי הכל, אחרי הניתוח, אחרי הידיעה שאני חצי משותקת. שזה הבוקר הראשון בעצם שאני מתעוררת מעצמי כי  אתמול התעוררתי אחרי הניתוח לקראת הבוקר. והידיעה שאני חצי משותקת שיתקה לי את הלב שלי.

וזה כואב לי. כואב לי בלב. כמו צביטה חזקה בלב שגומרת עלי.
אני לוקחת את הזמן עד שאני קוראת לאחות, נותנת לעצמי להוציא את הכל. את כל המחשבות, החששות שלי, הרגשות שלי.
פשוט מוציאה אותם בבכי. כרגע בכי זה הדיבור הכי טוב שלי.
אני חושבת שמהיום הדמעות שלי יהיו הטעם בשפתיים שלי.
מעולם לא בכיתי הרבה, תמיד הייתי אופטימית וחשבתי חיובי והסתכלתי על חצי הכוס המלאה. אמרתי לעצמי אוקיי אני לא שומעת זה נכון, אבל יש לי מכשירי שמיעה שאני כמעט ולא מרגישה אותם ואני שומעת הכל. אבל מה אני אעשה עכשיו? מה אני אעשה עם זה שאני לא יכולה לזוז? עם זה שאני לא יכולה להרים את היד שלי ולתפעל אותה?
איך זה יקרה, מה יעזור לי? השיקום יעזור לי? אני יודעת ומרגישה שלרופא יש ספק והם לא בדיוק רוצים להגיד לי את כל זה.
שהם עדיין שומרים על זה בינם לבין ההורים שלי ואני בטוחה שגם דיאן יודע הכל אבל הם חושבים שאני אגיב לא טוב. אני התמודדתי כל כך הרבה. מגיע לי לדעת אם הרגל והיד שלי יחזרו מתישהו לפעולה ואם שיקום באמת יעזור כאן.
אם אני אחזור להיות אותה אחת לפני היום הארור הזה.
זה מחלחל אלי.
אני לא אחזור להיות אותה נטע לי.
לא בנפש שלי, ולא בגוף שלי.
אז אני נותנת לעצמי לכאוב עוד, כי ההבנה הזאת מטלטלת.

אחרי שאני אוספת את עצמי ומסיימת לרחם על עצמי, הדלת נפתחת ודיאן נכנס בפנים. לבוש בחולצה לבנה טי שירט פשוטה עם צווארון עגול, מכנס רחב שחור ושיערו פרוע שאם אני משערת נכון הוא בא עם האופנוע שלו.
אני מסתכלת על השעון שתלוי, השעה שבע וחצי בבוקר. הוא בא כל כך מוקדם? הרגשתי שהוא הלך לקראת הבוקר. כי התעוררתי מכאבים בבטן אבל לא פתחתי את העיניים שלי. הוא הביא לי נשיקה במצח, ליטף את הפנים שלי ואז הלך. שיחקתי את עצמי ישנה. ניסיתי ממש לא להרגיש כלום ולא להסגיר את עצמי בגלל המגע שלו, המגע שלו מצמרר אותי כל פעם. כמו להבה חמה.
אתמול... אני אפילו לא רוצה להזכר באתמול. אני לא רוצה להזכר בנשיקה הזאת.
כי זה מרגיש כמו חלום.
שאמרתי לו ללכת מפה, לעזוב אותי. והוא לא עשה את זה, ההפך, הוא נישק אותי כאילו כלום. כאילו לא אמרתי לו לעוף לי מהחיים. השאלות רבות, ותשובות..אין.
חוץ מהנשיקה הזאת.. הנשיקה הזאת שלא חשבתי בחיים שתגיע.
בעצם כל כך הרבה קרה, אני אפילו לא דיברתי על זה. הכל היה בחצאי מילים. לא דיברתי על כלום. וזה חסר לי. אני רוצה לשתף. אני רוצה לדבר.
הוא מתקרב אלי, הריח שלו מגיע עד לאף שלי. ריח חזק של בושם גברי. מוזר לי לקום בבוקר ולפגוש אותו אחרי שלא שטפתי פנים ולא התארגנתי. אני מורידה את עיני במבוכה לשמיכה. הוא נעמד לצידי, ידיו הגדולות מונחות על המעקה במיטה ועיניו בוחנות את פניי.
״בוקר טוב, איך ישנת?״ הוא שואל בקולו המחוספס והשקט ואני בולעת את רוקי ומדמיינת את הקול שלו בראשי.
יש לו קול מאוד גברי, מאוד מחוספס וחודר. כל פעם שהוא מדבר הדפיקות לב שלי עולות ויורדות. רק הקול שלו גורם לי להשתנק כל פעם מחדש וזה בלי להחשיב את העובדה שהנוכחות שלו היא נוכחות מאוד אבל מאוד מורגשת גם בלי שהוא ידבר.
אבל הקול שלו... זה משהו אחר.