הבן של השטן

פרק 35 חלק א׳

נטע לי-

סוף סוף אני מרגישה אוויר. התחושה הזאת לראות את השמיים ולשמוע ציפורים עושה לי הרבה יותר טוב מלהיות סגורה בחדר. דיאן עצר בפינה שיש בה שולחן וכיסא, כיסא אחד הוא השאיר בשבילו וכיסא אחד הוא הזיז בשבילי. הוא התיישב לצידי, השומר ראש שלו הביא שקית גדולה והניח על השולחן. דיאן מאשר לו עם עיניו שהוא יכול ללכת ואז מוציא את כל מה שיש בשקית ומניח על השולחן. ארוחת בוקר?

הוא מוציא את כל מה שיש בשקית ומניח על השולחן, השומר שלו חוזר עם עוד שקית וגם מוציא את מה שיש בפנים, מיץ תפוזים, כוסות,צלחות ופירות.

״תאכלי.״ דיאן אומר בשקט אחרי שהוא סידר הכל על השולחן וממלא לי מיץ. אני לא מצליחה להבין את הגבר המטורף הזה. למה הוא מתנהג ככה? בשביל מה? כל זה מוזר. מאוד מוזר. מה שהוא עשה לפני כן גם מוזר. וההורים שלי ואחותי וג׳סיקה עוד לא הגיעו. אני מסתכלת על דיאן ששם לי בצלחת את מה שהוא שם בעצמו, אני מסתכלת עליו שהוא מתחיל לאכול ואני בהלם מזה. גם כשהייתי אצלו בבית כל השבוע לפני שירו בי, הוא כמעט ולא אכל איתי ביחד. רק אני אכלתי והוא פשוט הסתכל עלי. ועכשיו הוא אוכל איתי? הוא מוזר, בחיי שהאליל יופי הזה מוזר.

״למה את לא אוכלת, נטע לי?״ הוא שואל אותי בדאגה ואני מושכת בכתפיי ומורידה את עיניי לרגליים שלי.
״אני לא יודעת.״ אני מסבירה ושומעת את כחכוח גרונו, רואה איך הוא ממלא לי את הצלחת בעוד מטעמים.

״לא נדמה לי שיעזור לך כרגע לעשות שביתת רעב.״ הוא אומר ואני בולעת את רוקי ומרימה את מבטי, מביטה בעיניו הבהירות והחודרות.
״אני לא עושה שביתת רעב, כרגע לא בא לי לאכול.
גם זה אתה תחליט בשבילי?״ אני רוטנת והוא מרים את גבתו ואז מחייך חצי חיוך שהייתי אומרת שהוא קצת מזלזל. הוא שותק כמה רגעים ואז שולח אלי מבט רגוע אבל לא ממש רגוע.

״שוב את מתחילה?״ הוא שואל ואז מתרווח בכיסא שלו, מניח חצי רגל על הרגל השניה שלו, משלב את ידיו אחד בשניה ומביט בי.

״מתי סיימתי?״ אני שואלת בעוקצנות והוא מצחקק ומהנהן בראשו. אלוהים, פשוט כמה עוד תבחן את הסבלנות שלי?

״אוקיי...״ הוא אומר בשקט, עוצר את עצמו ואומר אחרי כמה רגעים של שתיקה,״אז בואי ננהל שיחה. כמו שני אנשים בוגרים.
הפעם אני מאשר את זה.״

הוא מאשר את זה? הוא באמת אומר את זה?

״זאת אומרת שכל הקשר המוזר הזה צריך לעבור רק דרך האישורים של אדון דיאן וזה לא כולל אותי נכון?״

אוחח, אם הייתי יכולה להעיף את הרגל שלי לבחור המסתורי ואלוהי הזה לפרצוף הייתי עושה את זה. הוא מוציא ממני את הכל, את העקשנות שלי, את העצבים שלי את הכל. אני כל כך שמחה שאני לא מוותרת לו ואיפשהו כן מצליחה לענות לו למרות הפחד שיש לי ממנו. אני עדיין מתגברת עליו.