הבן של השטן

פרק 33

נטע לי-

דמיינתי את השנה הזאת אחרת. בדמיון שלי היה אותי, משקיעה את כל כולי בלימודים. מקבלת מלגה שווה והולכת ללמוד רפואה בקולג. ממשיכה את החיים שלי כרגיל עד סוף השנה.

הגיע דיאן לחיים שלי.
כמו אל יווני עם מלא קעקועים, שיער נופל למצח, עיניים בהירות ועמוקות, וההרגשה הייתה, שהוא השתלט על החיים שלי בלי לשאול אם מותר או אסור. פשוט עשה את זה. כשאני שונה ממנו, אחרת. אם להסתכל עלי ועליו במראה, אפשר לראות את השוני בנינו כל כך מהר.
הוא נראה כמו משהו פראי ואסור שהולך נגד החוקים של כולם,ואני הילדה הטובה שמתקדמת בקו ישר תמיד.
רק שאיתו שכחתי מה זה קו אסור, הוא גרם לי לעשות את כל מה שאסור.
להיות איתו בלילות, לתת לו לגעת בי, לברוח מהבית, להתגנב לבית ב5 בבוקר. לשקר להורים שלי. לשקר לכולם.
להיות עם גבר שהוא כמו פרי אסור.
גבר שהוא יותר אומר לך מה לעשות במקום לדבר, גבר שהמילים שהוא אומר קצרות ואם לא תקשיבי לו אז זה יכול להיות נורא.
גבר שהוא מפחיד ומאיים, אבל באותה מידה מושלם ברמה בלתי הגיונית.
כל פעם אני נזכרת, אחרי שהבנתי שאני משותקת בחצי מהגוף שלי. אחרי שהתעוררתי מניתוח. שהוא היה שם,שהוא הקשיב לבכי שלי הרבה זמן ולא קם והלך. החזיק לי את היד, ליטף את פניי, נישק אותי מידי פעם במצח. הרגשתי בטוחה לצידו. בטוחה להוציא את כל הרגשות שלי. את כל הצער והכאב שאני חווה מגופי. כשרציתי להתקלח, האמנתי שאני אוכל לבד. רציתי להתקלח לבד. כי לא רציתי שההורים שלי יראו אותי חלשה כל כך. לא רציתי שאמא שלי תבכה כשהיא תראה אותי ככה. לא רציתי להרגיש שהיא מתאפקת לא להזיל דמעות מולי כדי לא להכאיב לי עוד יותר. העדפתי למנוע את זה.

מה שגם חוץ מדיאן אף אחד לא ראה את הגוף שלי. לא רציתי להיות תיק כבד לאף אחד. לא רציתי להרגיש תלויה ולא עצמאית. שדבר כל כך פשוט ,רגיל ואינטימי הפך למשהו שמישהו אחר צריך לעשות בשבילי.
הערכתי את מה שהוא עשה בשבילי במקלחת. הערכתי את זה שהתפרצתי בבכי והוא חיבק אותי כל כך חזק ואז התחיל לבכות בעצמו. אני זוכרת את הרגע הזה, שהוא הניח את ראשו על הכתף שלי ובכה.חיבק אותי ובכה. הוא לא הראה את הדמעות שלו מעולם לאף אחד. וזה מה שהוא אמר. ופתאום חוויתי צד אחר ממנו.
הופתעתי לראות אותו בוכה.
הוא בקושי מדבר, אבל אם הוא מוציא מילים מהפה הן חדות כמו סכין ומלאות כוונה שהוא אומר אותם באמת.
באותו רגע, הרגשתי שהבכי שלו זה ראי לנשמה שלו.
שהוא באמת מצטער בשבילי.
שהוא רוצה לעזור לי.
וזה גרם לי, גרם לי להבין.
שאני לא יכולה לשאת את זה.
שאולי זה גדול עלי שמישהו כמו דיאן יטפל בי ככה כשאני חלשה כל כך.
אני רגילה להיות חזקה כל החיים שלי למרות הכל.
להיות חלשה ופגיעה מולו זה מה שהיכה בי.
כשהוא קילח אותי, הוא היה אכפתי מאוד, שאל כל הזמן אם הכל בסדר והיה מאוד עדין. לא ציפיתי לזה ממנו. ההרגשה שיש שם מישהו שאני אוכל לסמוך עליו כמו שלא סמכתי מעולם הייתה שם.
איתו.
כשהסתכלתי על ההורים שלי שהיו מופתעים מכל זה, לא הבנתי מה אני אומרת להם. הם לא שאלו שאלות. אני יודעת שדיאן דיבר עם ההורים שלי. רוזי סיפרה לי. רק רוזי פתחה את הסיפור איתו ושאלה איך הסתבכתי איתו. סיפרתי לה הכל. היא הייתה מאוד בשוק. אמרה שהיא מכירה אותו מהחברות שלה ושבכללי היא תמיד הכירה את השם שלו.
מה שאני לא.
לא ידעתי מעולם מי זה דיאן.
עד שהוא נכנס לחיים שלי.
לא ידעתי מי הוא ומה הוא.
אחד מהדברים שהיא אמרה לי, שהיא בעצמה לא מבינה מה הוא מחפש אצלי. שאני שונה מהסגנון בנות שהוא יודע. היא שאלה אותי כמה פעמים איך הכרתי אותו, ספרתי לה את האמת. היא אמרה נשמע מופרך מהמציאות אמרתי לה אם בא לך לשאול אותו לכי תשאלי בואי נראה מה הוא יענה לך. הבעיה מתחילה בזה, שדיאן לא יענה לה.
הוא ישלח אותה לאלף עזאזל, כמו שהוא עושה לכולם.
היא גם אמרה שאבא שלי אמר לו להתרחק ממני, דיאן התעצבן עליו.
לא דיברתי איתו עדיין על זה.אני במצב שאני לא יודעת איפה לשים את הראש שלי. כל כך הרבה דברים לא פתורים. וגם ההורים שלי עוד לא דיברו איתי על זה.
כנראה כולם מחכים למחר, שאני ארגיש יותר טוב.
והאמת? לא בא לי שיגיע מחר.
אחרי שירו בי, אחרי שהגיעה המכשפה השחורה וירתה בי גם לי נהיו שאלות יותר ויותר עמוקות. אני יודעת על הקשר שלו עם אינגלה, אני יודעת שיש לו הרבה נשים. אני הצטערתי על זה שהייתי איתו בקשר בזמן שיש לו מישהי. אני לא מצפה ממנו להיות נאמן, זה דיאן. אבל מעצמי? ציפיתי ליותר. אך מנגד , מה יכולתי לעשות? הוא לא השאיר לי ברירות.
הוא עשה את כל זה.
ואני? אני פחדתי ממנו נורא.
פחדתי נורא עד אותו לילה בחדר ארונות שלו.. אותו לילה שקראתי את הספר הזה ובעצם קראתי את מה שהוא עשה לי, שהסתכלתי על עצמי במראה מול האי וראיתי אותו מאחורי כשידיו אוחזות את גופי ונמצאות בתוכי.
אותו לילה שבא לי כל הזמן כשאני נרדמת, הלילה שידיו היו על גופי.
ומשם.. משם כבר לא יכולתי לחזור אחורה.
ליום שלא הייתי מכירה אותו בחיים.
את הגבר נוטף מיניות הזה,הרגשתי, הרגשתי שהוא יכל לעשות איתי הרבה מעבר למה שהוא עשה איתי אבל בגלל שאני לא הייתי עם אף אחד הוא שמר על זה.
הרגשתי שיש בו הרבה יותר מיניות ממה שהוא הראה לי.
ושהוא עצר את עצמו.וזה לא נראה משהו שהוא עושה בדרך כלל.
דיאן לא עוצר את עצמו אם לא בא לו.
ואין מי שיכול לעצור אותו.
אז למה דווקא בי ירו?מה הסיבה שזאת אני ולא אינגלה שכבר שלוש שנים איתו? אני לא מאחלת לה את זה, לעולם לא.
אבל זאת שאלה, שאלה שהיא כמו טפיל בראש שלי.
כששאלתי אותו את זה, הוא אמר...
את הנקודת תורפה שלי.
ניסיתי לחשוב על זה, לפענח את זה, הוא הביא אותי לבית שלו.
הוא לא לחץ עלי לשכב איתו,הוא עינג אותי. במשך שבוע שלם הוא אפילו לא עשה איתי כלום. רק חיבק אותי והסתכל עלי כל הזמן. הוא לא ניסה לעשות איתי שום דבר במשך שבוע שלם.
ולבחור מיני כמו דיאן, זה היה לי מאוד מוזר.
לא הבנתי למה. אני כל הזמן שואלת. אבל כבר נגמרו לי הכוחות.
והאמת...אני כל כך עייפה. כל כך מותשת.
ההבנה שאני לא יכולה ללכת, שאני צריכה כיסא גלגלים.
שאני צריכה שיקום.
שאני לא אחזור להיות אותה אחת.
שאני חצי משותקת.
שאני בעצם נכה.
גמרה אותי.
נגמרו לי הדמעות. ניסיתי להראות להורים שלי למשפחה שלי שאני חזקה ואני אופטימית, רק דיאן ראה כמה שאני לא.
כמה שאני מצטערת על זה.
כמה שאני לא בטוחה בעתיד שלי יותר.
ולהיות נכה עבורי זה צער עמוק,למה? כי אני כבר עם מוגבלות.
החלום הכי גדול שלי היה לשמוע מתישהו.
כל הזמן אמרתי, אלוהים מה עוד יכולת לתת לי? איזה עוד מוגבלות.
הנה.. קיבלתי את זה.
עכשיו החלום הכי גדול שלי, זה פשוט ללכת ולהזיז את היד שלי עצמאית.
ואני אלחם על זה.
עד כמה שאני יכולה.
כי אני אף פעם לא מוותרת, גם הפעם לא.