הבן של השטן

פרק 9

נטע לי-

״מתוקה, סיימנו, נזוז?״ אמא שלי קוראת לי מהצד השני של המרפאה בזמן שאני מארגנת את הדברים האחרונים שנשארו ולא מפסיקה לחשוב עליו. הוא לא יוצא לי מהראש. כלומר, בטח שהוא לא יצא לי מהראש אם ביומיים האחרונים הוא נמצא יותר מידי במציאות שלי. אני חשבתי על זה, כבר חושך. אולי אגיד לאמא שלי שאני אלך לאכול עם אייתן ואלה ובעצם אמשיך מפה הביתה לבד? כדי שאוכל לבדוק אם עדיין הבחור מאתמול עוקב אחריי. אני חייבת להבין מה הולך פה. האם יש לו שעה לזה שהוא עוקב אחרי? למשל בבוקר ובשעות הצהריים הוא לא עקב אחרי וגם לא היה ליד הבית. חוץ מהפעם הקודמת היום שישבתי עם אשלי בדלפק וראיתי את הבן של הרוצח במו עיניי. אף אחד לא עבר פה.

״אממ..אמא?״ אני קוראת לה בזמן שאני שמה את התיק שלי על הכתף.
״אני ,אייתן ואלה רוצים ללכת לאכול פה קרוב. אני אשאר לסגור את המרפאה ,זה בסדר מבחינתך?״
אני שואלת והיא מחזירה את החלוק שלה על המתלה לוקחת את המפתחות של הרכב שלה ומביטה בי קלות.
״בטוח? אייתן יחזיר אותך הביתה?״
אני מהנהנת בראשי שכן. כמובן שזה שקר אחד גדול כי אייתן ואלה אפילו לא יודעים שהם הולכים לאכול איתי. אבל אם אני ארגיש מאויימת, אני אמצא דרך אחרת.

היא מאשרת, נותנת לי חיבוק ונשיקה, לאחר מכן אני מכבה את האור אחרי כמה דקות שאני יושבת במרפאה וחושבת עם עצמי. אני יוצאת מהמרפאה , נועלת את הדלת.
וזה לא איחר להגיע. הרעש של האופנוע שכל כך חיכיתי לו נשמע ונוסע לכאן במהירות. הוא עוצר מולי בזמן שאני מביטה בו. כמובן שהוא לא מוריד את הקסדה שלו. אני פשוט ממשיכה ללכת לעבר הלא נודע. אפילו אני לא יודעת לאן אני הולכת. ללכת מפה לבית שלי זה חצי שעה הליכה. אם ללכת עד הבית של אייתן עשרים דקות.
זה נכון, אני חושבת בראשי. הוא מגיע רק בשעות מאוחרות..זה נותן לי תחושה כאילו הוא שומר עלי, או בודק לאן אני הולכת בשעות כאלו. אני לא טעיתי, הייתה לי תחושה שהוא יבוא. איך הוא יודע שיצאתי? הוא היה פה. אולי לא שמתי לב אליו? אולי הוא יודע להתחבא מאוד טוב? זה בטח המיומנות של אנשים כאלו. אולי הוא עובד אצלם? אצל המשוגעים האלו. בטח שהוא עובד אצלם נטע לי, אחרת למה שהוא יעקוב אחריי?
אני ממשיכה לשדרה של האוכל, לשם הוא לא יכול להכנס עם אופנוע.זאת שדרה ארוכה עם מלא דוכני אוכל ואנשים שמטיילים ושירים נשמעים ברקע. אני מסתכלת אחורה, הוא נעצר בכניסה לשדרה ועומד מרחוק, מסתכל לכיוון שלי. אני מנסה להתרחק כמה שיותר רחוק , ככה שיאבד את השדה ראייה שלו אלי, אבל אז משהו קורה, הוא קם מהאופנוע, מחנה אותו. ופשוט הולך אחרי. אני כמה מטרים רחוקים ממנו אבל הוא מספיק להגיע אלי די קרוב. והפעם הוא הוריד את הקסדה. אני מסתכלת שוב מאחורה, יש מטר וחצי שמפריד בנינו, שיערו שחור ועיניו כהות, יש לו זקן שחור ופניו חדות מאוד. אני מסובבת את ראשי בחזרה ואז עוצרת בתור שעמוס באנשים לדוכן אוכל. הוא נעמד מאחורי. ממש אבל ממש מאחורי שאני מצליחה להריח את הריח שלו. אני מסתכלת קצת אחורה. לצד הגב התחתון שלו. יש לו נשק. יש לו נשק! אני מתחילה לחשוש, אני באמת מתחילה לחשוש, אולי זה היה רעיון גרוע לבדוק אותו?
אני לא הוזה, זאת לא הזיה נטע לי , את לא השתגעת. יש כאן מישהו שעוקב אחרייך בלי להסתיר את זה. הולך אחרייך לכל מקום. זה לא סרט. זה אמיתי. וזה קורה לך. הלב שלי מתקתק בלי סוף. אני מרגישה איך הדופק שלי עולה. אני לא מתקשרת איתו. הוא ממשיך לעמוד מאחורי ולחכות איתי ביחד בתור. אנשים מסתכלים עליו. בוחנים אותי. הקעקוע שיש לו בצוואר ניכר מאוד לעין. קעקוע של סכין. אלוהים, עבריין עוקב אחרי. עבריין. מה עשיתי?
ואז אני מסתובבת אליו ,כבר לא יכולה יותר, הוא מסתכל עלי במבט לא מובן עם עיניו השחורות,״למה אתה עוקב אחרי?״ אני שואלת והוא לא מסגיר דבר. פשוט ממשיך לעמוד אחרי.
״אני יכולה להתקשר למשטרה!״ אני מזהירה אותו בשקט כדי שאף אחד לא ישמע ולא לחולל מהומה.
״תתקשרי.״
נשמע שזה אפילו לא מפחיד אותו לרגע.
״מה זאת אומרת תתקשרי?״
אני שואלת בהלם והוא עדיין עומד דום ולא מסגיר שום הבעה של פחד או לחץ מזה.
״אמרתי לך תתקשרי.״
אני לא מבינה, אני מנסה לקלוט את החולה רוח הזה. הוא לא מפחד שאני אתקשר למשטרה. זאת אומרת שזה לא באמת יעזור כאן.
״אתה לא מפחד שאתקשר למשטרה?״
אני שואלת שוב כדי לאשר את מה שאני חושבת.
״המשטרה מפחדת ממני.״
הוא אומר בקול חד, אמיץ ורציני. קולו מחוספס וגברי מאוד. הוא נראה כמו חייל מארינס עם כל הגובה הזה. רק שהוא לא חייל מארינס. הוא פאקינג עבריין שעוקב אחריי. אני חושבת , אולי כדי שאגיד על זה לתאי? אולי אתקשר אליו? הם חברים. אבל רק שניה,אם תאי חבר של אדם כזה, מה זה אומר עליו? ועוד חבר טוב שלו. הבית ספר שאנחנו לומדים בו הוא מקומי, אבל יש שם גם המון ילדים ממשפחות עשירות. אחד מהם הוא תאי. תאי תמיד היה חוצפן ואחד שלא מפחד מאף אחד. כפי שאני יודעת אבא שלו גם משקיע בבית ספר הזה המון כספים. העיר הזאת יחסית לא גדולה ככה שהתיכון שלנו בין שלושת התכונים הכי טובים כאן. וכן הוא גם הכי מושקע תודות להורים העשירים שמשקיעים בו. אולי הוא ידע מי הוא והוא לא סתם אמר לי להתרחק ממנו, אבל הבעיה מתחילה כאן. שאני בכלל לא התקרבתי אליו בשביל להתרחק.
אני מפחדת, אני ממש מפחדת. אבל אני ממשיכה לעמוד בתור ולחכות שיגיע תורי להזמין. ברגע שמגיע התור שלי אני מזמינה ציפס עם בולגרית והוא מתקדם לעבר הקופה ומשלם עלי ומותיר אותי בהלם. שוב מבלי לדבר מילה או לעדכן אותי שהוא הולך לעשות את זה. אני חוטפת את הציפס זה במהירות מהעובד דלפק ופשוט מתחילה ללכת לאט לאט וככה גם הוא הולך אחרי.
״אתה לא תעשה לי כלום?״
אני שואלת בחשש והוא לא עונה ישר. לוקח את זמנו כדי לענות לי.
אני עוד לא מאמינה שהוא פשוט שילם עלי. לעצמו הוא לא קנה כלום.
״לא.״
הוא עונה בקשיחות.
״לא תהרוג אותי? לא תחטוף אותי?״
אני שואלת שוב כדי לוודא והוא עדיין שומר על קשיחות פנים.
״לא.״