הבן של השטן

פרק 3

אלה ואייתן נכנסים כרוח סערה לחדר של תאי וצועדים אלי במהירות.
תאי קם אליהם. שלושתם מדברים. אני לא מצליחה לקרוא את השפתיים שלהם. אייתן נראה כועס עליו ותאי מתנשם כל כך מהר שהוא מתאפק לא להחטיף לו.
״זה שאני לא שומעת. לא אומר שאני לא כאן.״
אני מזכירה ואז שלושתם מסתובבים אלי במבט מתנצל, אלה מתקרבת לעברי לוקחת את היד שלי ומדברת לעיניים שלי כדי שאוכל לקרוא את השפתיים שלה.
״אנחנו הולכים.״
היא אומרת ואני מהנהנת בראשי. תאי מסתכל עלי בעיניים שאני חושבת שהן מלאות ברחמים ובצער על מה שקרה.

הוא לא עוצר בעדנו. ואנחנו יוצאים מהחדר שלו במהירות.
המסיבה ממשיכה וכולם כאן עדיין באדרנלין מטורף. אני לא שומעת את המוזיקה אבל אני יכולה להבין שהיא בטח מוזיקה כיפית כי לפי איך שהם רוקדים, נראה שהם בעולם של עצמם.
אנחנו יוצאים מהבית של תאי, נכנסים לרכב של אייתן ואני מתנשמת קלות כדי לנשום אוויר.
הלוואי אוכל לפגוש את הבחור שהציל אותי. להגיד לו תודה.
הוא הציל לי את החיים.
״איפה הייתם?״ אני שואלת באכזבה, אני לא מאשימה אותם. בשום צורה. אבל הייתי רוצה שברגע הכי קשה לי הם יהיו לצידי ולא אחרי שזה כבר עבר.
אייתן מסתובב אלי ומדליק את האור ברכב שלו. ״היינו עם האחות והאח של תאי. אח שלו גיימר אז הוא דיבר איתנו על זה ולא שמנו לב ,אמרת שאת בסדר ולא חשבנו על זה.
אני ממש מצטער, את רוצה לספר איך זה קרה לך? המכשירי שמיעה שלך נהרסו? מה עם הטלפון?״

הוא מסביר ואני משחררת אנחה של יאוש ותסכול יחדיו.
אני לא רוצה לספר להם את האמת. ״הנה המכשירי שמיעה,״אני מראה לו אותם בידיים שלי.
״הם מתים.״אני אומרת ומצחקקת קלות. יאמר לזכותי שבמחצית הזמן אני אדם אופטימי. אולי כי עברתי בחיים דברים יותר גרועים מזה, החיים לימדו אותי לקחת דברים יותר בקלילות.
ויש לי עוד מכשירי שמיעה בבית, הם לא כמו אלו. אלו יותר טובים.
איתם אני אשמע פחות טוב, אבל אין לי ברירה אחרת עד שאוכל לספר להורים שלי ולסיים את העניין הזה.
המזל שלי שיש לי את המכשירי שמיעה הישנים, ככה שלא אצטרך לספר ישר להורים שלי עד שארגיש יותר טוב עם עצמי.
אבל אני תוהה לגבי הטלפון? מה אני אעשה?
אני מגיעה הביתה. הספקתי להתייבש תוך כדי הנסיעה.
אני נפרדת מאיתן ואלה ומצטערת על מה שקרה. הגענו שעה יותר מוקדם מ12. אני בטוחה שהם רצו להמשיך להנות. אבל המזל לא איתנו היום.
אני רואה שהכל חשוך וההורים שלי בטח כבר ישנים. בגלל שהם רגילים שאני עם אלה ואייתן הם כבר לא מחכים לי שאחזור והם גם מכירים אותי ויודעים שאני חוזרת בזמן שהם מבקשים.
אני נכנסת פנימה, הולכת מהר למדרגות.
אני נכנסת לחדר שלי וכשאני באה לסגור אותה היא נעצרת כי מאחורי עומדת גיסקה.
היא מתחילה לדבר ואני מנסה לקרוא את השפתיים שלה אבל היא מדברת כל כך מהר שאני לא מספיקה.
שיט,מה אני אעשה?אם אני אספר לה...היא..אני לא יודעת איך היא תגיב.
״תעצרי.״
אני עוצרת אותה מהדברת הזאת והיא משתקקת.
אני מראה לה את האוזניים שלי שאין לי מכשירי שמיעה כדי שתבין והיא פוערת את שפתייה ואז אומרת לאט יותר,״בגלל זה כשצעקתי לך מהמטבח למה התגנבת כמו גנב הביתה לא הקשבת לי?״
היא שואלת ואני מהנהנת בראשי.
״אין לי כוח לדבר. בבקשה אני רק רוצה לעלות לישון. אני מבטיחה שאני אספר לך הכל בבוקר. אני אקום מוקדם יותר מכולם כי אני צריכה לראות מה אני אעשה עם הטלפון שלי. גם הוא נהרס.״