הבן של השטן

פרק 28 חלק א׳

נקודת מבט דיאן:

אני מסתכל על הרופא ואז על נטע לי.על נטע לי שעוצמת את עינייה ומחזיקה את ידי.הרופא שולח אלי מבט,שולח מבט להורים שלה ואז אומר,״ אני אבקש שתבואו למשרד שלי,עוד מעט תבוא הטכנאית ונוציא אותה לצילום.״
הוא מודיע ומסתכל על ההורים שלה וגם עלי.ואז ההורים שלה מלטפים את פנייה,שולחים לה חיוך מנחם ושהכל יהיה בסדר ואז יוצאים אחרי הרופא שמחכה בכניסה של הדלת שגם אני אצא,ג׳סיקה ואחיות שלה נשארות איתה.
אני רוצה לצאת כדי להבין מה קורה,נראה שהרופא לא אמר את הכל.
רק שאז ידה של נטע לי עוצרת את ידי.אני מסתכל על היד הקטנה שלה ואז עליה ששולחת לי מבט רך עם עינייה החומות דבש.
״אל תלך,בבקשה אל תלך.״
היא אומרת בקול שברירי ואני פוער את עיניי ,מסתכל על הרופא,על ג׳סיקה ואחותה ששולחות מבט מבולבל ואז חוזר להסתכל על נטע לי שפניה מסמנות לי לא ללכת.
אני נשאר איתה.בעודי מחזיק את ידה אני מסמן לרופא שיצא.
מלטף את היד שלה ואז את הפנים שלה מנגב את הדמעות שלה.היא אוחזת את ידי חזק ואז ממשיכה להסתכל בעיניי.שותקת.רק מסתכלת עם עיניה המפוחדות.
״הם יעשו לי צילום דיאן?״ היא שואלת בשקט ואני מהנהן בראשי.
״זה אומר שזה לא טוב נכון?״ היא אומרת בספק ואני בולע את רוקי ומקרב את היד שלה לשפתיי ומנשק את גב ידה.

״זה אומר...״ אני מתכופף מעט לעברה ואז מנשק את המצח שלה וממשיך לשים את שפתיי במצחה.

״שלא משנה מה זה יהיה,אנחנו נעשה הכל ואת תהיי בסדר.״
אני מרגיע אותה וממשיך ללטף אותה,״אבל אנחנו כרגע לא נחשוב על זה.טוב?״ אני לוחש על מצחה והיא מתנשמת עמוק ומהנהנת בראשה,״עד שלא נדע באמת,לא נסיק מסקנות.יכול להיות שזה כי רק התעוררת אחרי הניתוח.״
אני יודע שזה לא נכון,בסתר ליבי אני יודע..אלוהים אני לא רוצה לחשוב על זה.אני מנסה להישמע מאוד בטוח,מאוד רגוע,לא להראות לה שאני משתגע מדאגה.שאני עוד רגע שובר את הקירות פה.
שאני לא יודע איך אני אתמודד אם המחשבות שבמוחי נכונות.

״בנתיים תנוחי.רק התעוררת.אל תחשבי על כלום.״
אני אומר בחיוך קטן והיא נאנחת ומהנהנת בראשה.אני הייתי רוצה לשאול אותה,להבין איך זה קרה.איך היא יצאה החוצה וירו בה,אם היא ראתה אותה.אבל אני יודע שזה לא הזמן.רק אחרי שנדע מה מה קורה עם היד והרגל שלה רק אז אני אדבר איתה.

אחותה וג׳יסקה שולחות מבטים חסרות הבנה אחת לשניה.כאילו הן לא מבינות למה נטע לי מדברת איתי ולא איתם,היא רק התעוררה והיא לא דיברה עם ההורים שלה,הרופא ישר רצה לבדוק אותה והשם היחידי שיצא לה מהפה זה דיאן.

אני רוצה לצאת מהחדר כדי ללכת לחדרו של הרופא אך נטע לי אוחזת בידי ואז שואלת,״אתה תחזור?״.אני עוצם את עיניי ואז אוחז את ידה קצת יותר חזק ומחייך אליה.

״אין לי לאן ללכת יותר,נטע לי.״
אני לוחש בשקט ואז קורץ את עיני ורואה את עינייה הטובות והתמימות נרגעות.ואז אני יוצא מהחדר,סוגר את הדלת משאיר אותה עם אחותה וג׳סיקה.
אני רואה את השומרים עומדים מחוץ לדלת ,מסמן להם שישימו לב לכל דבר חשוד.
מניח את שתי ידיי על הברכיים ומתכופף לנשום.להרגע.להבין.
היא קראה לי,בין כולם היא קראה לי.לא חשבתי שאני אתרגש מהשם שלי בפה שלה.
ואז..ואז אני מבין..מבין שיכול להיות שנטע לי לא תחזור להיות אותה נטע לי.
ואני דופק את אגרופיי חזק בקיר, כל כך חזק ,כמה פעמים שדם יוצא ממרפקי אצבעותיי.
״אני אשתגע!אני אשתגע!״ אני כמעט צורח בכל מסדרון הבית חולים.הייתי כל כך מאופק לידה,ניסתי להראות לה קלילות.שלא תבהל.אבל בתוך תוכי התחושה היא גרועה.התחושה היא ריקנות.תחושה שאני לא יודע איך לעזור.שאני מקלל את עצמי.
שאני נזכר איך היא תפסה את ידי,שהיא מפחדת.ולא ממני,מהגוף של עצמה.