הבן של השטן

פרק 14

נטע לי-

אני מביטה בטלפון שלי אחרי שהוא ניתק. השעה תשע בערב. זאת אומרת עוד שעה הוא יהיה כאן. מה אני עושה? אני מקרבת את הטלפון שלי אלי. הולכת שוב לכיוון החלון לראות אם יש שם מישהו. אין אף אחד. הסיוטים שלי חוזרים על עצמם. אני כבר הולכת מפוחדת בכל מקום.
אני מתהלכת מפה לשם בחדר שלי. מנסה לחשוב. מה עשיתי? עדיף שלא הייתי מתקשרת אליו. עשיתי טעות. עכשיו אני משלמת עליה. זה לא יתכן, הוא לא עושה את מה שמבקשים ממנו, אמרתי לו משהו אחר והוא פשוט עושה אחרת. מי הוא בכלל?
אני מרגישה איך הנשימות שלי מתקצרות. אני מתיישבת על קצה המיטה שלי. מניחה את היד שלי בלב שלי. מנסה לנשום מאחד עד עשר.
״הכל בסדר. הכל בסדר.
עוד מעט זה יגמר.
זה יגמר.״
אני מרגיעה את עצמי. אומרת לעצמי מילים מנחמות. מעולם לא חוויתי התקפי חרדה. מאז שהכרתי את תאי אלו הפעמים הראשונות, ואז הוא.. הבן של הרוצח הזה.
עובר כמה זמן, כמה זמן שאני מנסה להרגיע את עצמי.
אני שומעת דפיקות בדלת שמקפיצות אותי , באיטיות מוחלטת, חוסר רצון, חוסר אוויר בריאות. אני רואה את ג׳סיקה נכנסת עם פופקורן, נאצוס ושתי כוסות שתייה קלה.
״אנחנו נראה סרט אני ואת, ונעשה לך מצב רוח.״ היא אומרת בכוונה טובה ומצב רוח מרומם ואני מתחילה לרעוד. לא, זה מה שחסר לי עכשיו. לפני שאני מספיקה לענות לה היא מניחה את המגש על השולחן כתיבה שלי ואז לוקחת את השלט.
״יצא סרט קומדיה ממש טוב, נראה אותו.״ היא מכריזה בהתלהבות ומתחילה לחפש את הסרט בטלוויזיה. אני עומדת המומה. החיים שלי ממש לא סרט קומדיה עכשיו. אני מעבירה את ידי בראשי מנסה לראות מה אני עושה. אני מסתכלת על השעה בטלפון שלי. תשע עשרים וחמש דקות. לא. בחיי. למה הזמן עובר מהר מידי?

״אני רוצה לישון.״ אני מסרבת בנימוס. אם זה לא היה קורה, הייתי מתנחמת לצידה ובוכה לה, בוכה לה את מר גורלי. כל האופטימיות שאספתי במשך כל חיי, למרות כל מה שעברתי, כל הקושי עם המוגבלות שלי, כל הקושי עם הדיסלקציה שיש לי תמיד הייתי אופטימית. הפעם אני לא מריחה תקווה.
אני לא יודעת מה לעשות, לסרב לבחור הזה? לשבור את הכלים ושיעיר את המשפחה שלי, שכולם ידעו , שהכל יתגלה? אבל אז מה? מי הם ההורים שלי לעומתו? מה ההורים שלי יצליחו לעשות? אני לא רוצה לסכן אותם. זה לא בא בחשבון. אני נכנסתי לזה, ללא רצוני נכון, אבל אני גם צריכה לצאת מזה.

היא מרימה גבה, לא מבינה מאיפה זה הגיע ולמה אני מגיבה ככה . ואז היא בוחנת אותי קלות. סורקת אותי מכף רגל עד ראש.
״נטע לי את לא מוצאת חן בעיניי לאחרונה,״היא אומרת בדאגה ומתקרבת אלי קצת. ״תספרי לי מה קורה.״ היא מנסה לשכנע אותי אבל הפעם קולה רגוע, שקול, שקט.
אני מתנשמת עמוק ואז מסתכלת לכיוון החלון, מסיטה את מבטי לרגע ממנה.
״אני באמת, באמת נורא עייפה.״ אני מנסה לשכנע אותה והיא נושכת את שפתייה , מתבוננת בי עוד כמה רגעים.״את לא אותה נטע לי. אף פעם לא הסתרת ממני כלום. גם כשהייתי באיטליה היית מתקשרת ומספרת לי הכל. עכשיו שאני פה אני מרגישה שאת מסתירה יותר ממה שהייתי באיטליה.״
היא נשמעת לא מרוצה ולא משוכנעת.
ברור שהייתי מספרת לה הכל. כי לא קרו דברים מוזרים כאלו בחיים שלי.
וגם לא נכנסו אנשים מהסגנון והמעמד הזה לחיים שלי.
תמיד ספרתי על הרצונות שלי לאהבה בעתיד אחרי שאשקיע בלימודים. על הרצון שלי ללמוד רפואה. אבל זה למשל לא דברים שהיו ברצונות שלי.