הבן של השטן

פרק 16

נטע לי-

עיניו הבהירות והמבריקות תולשות בי מבט. מבט שגם בענן לא הייתי מצליחה להבין מה הוא אומר. אני מריחה את הריח שלו. את הריח הגברי והנקי .
״תשימי את התיק שלך שם.״
קולו שקט, רגוע, חודר. תמיד הקול שלו ככה. אני לא ראיתי אותו עצבני. או טרוד. תמיד הוא רגוע , בטוח בעצמו. עם הרבה נחישות ועוצמה. יש בו משהו מאוד עוצמתי וסמכותי. איך הבחור העבריין אמר שהיום הוא עצבני? עצם הנוכחות שלו מבעיתה אותי. לא צריך שידבר. רק הנוכחות שלו מספיקה לי. הוא מסמן עם ראשו לכיוון צד שמאל שלי. בקיר שמאל שאליו לא שמתי לב מרוב שהייתי מהופנטת , יש שם מדפים עם כל מיני מוצרי נוי יפים וגבריים. אני מהססת. שוב לא מצליחה לזוז. הוא מחכה. לא לוקח את התיק שלי ממני. אני מעבירה נשימה אחת ומניחה את התיק שלי בצד.
אחרי שאני שמה את התיק בצד הוא הולך לכיוון הכורסאות ומתיישב באחד מהם. אני לרגע מופתעת. מבולבלת. למה הוא מתיישב? לא מבינה מה קורה פה. הוא מתרווח בכורסה. ידיו הגדולות מונחות על צדדי הכורסה ועיניו הבהירות והמבריקות מסמנות לי להגיע לכורסה שבצד השני. אלוהים כל פעם אני מתחננת בראש שלי לצרוח עליו, להרביץ לו, לעשות משהו שיפסיק עם זה, שיעצור את זה. שיעזוב אותי. אבל כל פעם כשאני רואה אותו, פחד עולה בי. אני נלחצת. אני שוכחת. אני מאבדת את זה.
אני מתקרבת בצעדים מתונים וזהירים. מתיישבת בעדינות על קצה הכורסה. לא בנוחות, הגב שלי ישר. לא מרווח. אני אוחזת את אצבעותיי של שתי ידי אחד בשני. מבטי מושט לרצפת העץ כאן. והוא מסתכל עלי. פשוט מסתכל. לא אומר כלום.
הזמן הזה שהוא מסתכל עלי עם עיניו הבורקות ובוחן אותי נראות לי כמו נצח.
לאחר מכן קולו הצרוד והמחוספס נשמע מגרונו,״מה את אוהבת לאכול?״
אני מדמיינת או שהוא באמת שאל אותי את זה עכשיו? הוא שאל מה אני אוכלת? הוא מנסה להיות אדיב? מה הוא עושה?
אני מרימה את מביטה אליו, הפנים שלי מאדימות, אני מרגישה את זה. השיער שלי ארוך מאוד, עד אחרי האגן למרות שהוא מתולתל. התלתלים שלי בצבע חום וזהבהב בקצוות וכרגע מה שאני רואה זה שהוא מסתכל עליהם. ומרוב שהם ארוכים התיישבתי עליהם וזה מכאיב לי אבל אני בקושי מצליחה להזיז את הגוף שלי לאור המצב המצמרר והמלחיץ שאני נמצאת בו. אני מרגישה כאילו אני איזה גוש קרח קפוא שלא יכול לזוז. הוא מלחיץ אותי.

הוא מתקתק עם אצבעותיי על הספה בעוד שעיניו עדיין שרויות בי. הוא כל הזמן מסתכל עלי אלוהים. מתי הוא יסתכל על משהו אחר?
״מה את אוכלת אחרי השעה אחת עשרה בלילה?״
הוא שואל ביותר מפורט ואני מושכת את כתפיי. הוא הביא אותי לכאן בשביל לתחקר מה אני אוהבת לאכול? מה אכפת לו?
״אני ישנה אחרי אחת עשרה בלילה.״
אני אומרת בשקט והוא מושך את שפתיו ומשחק עם שפתו קצת עד שהוא משמיע אנחה קלה ושומר על בטחון כל כך גדול. יש לו בטחון עצמי לא מהעולם הזה.
״עכשיו את לא ישנה.״
הוא מבטל את דבריי ואני מנסה לנשום את שאריות האוויר שיש לי בפנים.
״אני מחכה לתשובה. מה את אוהבת לאכול נטע לי?״ הוא שואל שוב והפעם ביותר רצינות. אני רואה שהוא לא ירד מזה. ועונה,״אני אוהבת לאכול יוגרוט לבן עם סלט פירות.״
אני אומרת את הדבר הראשון שעולה לי לראש. אמא שלי תמיד עושה לי את זה. וגם אני מכינה לבד כל הזמן סלט פירות עם יוגורט לבן.
הוא לא אמר דבר, לוחץ על כפתור בטלפון שעומד על השולחן הקטן שעומד בין שתי הכורסאות והטלפון מחייג ברמקול. שאליו תוך חיוג אחד עונה אישה שקולה מבוגר.
״אטימה, תכיני בבקשה יוגורט לבן עם סלט פירות אחד.״ואז הוא מסתכל עלי שוב, כבוחן אותי..
״ותה עם נענע אחד.״
הוא מורה והיא מאשרת, קולה נשמע מאוד מבוגר, למה הוא מטריח אותה בשעה כזאת? למה היא בכלל עובדת בשעות כאלו במטבח?
איך הוא הבין שאני שותה תה עם נענע? אני נראת אחת כזאת?
עובר בערך עשר דקות, שבהם הוא פשוט לא מדבר ורק מתבונן בי. אני מעולם לא הרגשתי ככה. במשך עשר דקות אני רק שותקת. לא מצליחה לדבר. מסתכלת על כל דבר רק לא עליו. בזמן שהוא פשוט מסתכל עלי ולא מוריד את עיניו לרגע. אני כל כך מובכת. מתי השתיקה הזאת תגמר? מה הוא רוצה? למה הוא הביא אותי לכאן? כל מה שרציתי להגיד לו ולהטיח בו פשוט נעלם כלא היה.
נשמעת דפיקה בדלת שקוטעת את השקט ששורר כאן. ואני מאושרת שסוף סוף יש כאן איזשהו רעש.
״תכנסי.״ הוא קורא לה מבעד לדלת. הדלת נפתחת ונכנסת בחורה לא מבוגרת ולא צעירה עם מגש בידה. הוא מסמן לה עם עיניו להניח את המגש על השולחן. כשהיא מניחה את המגש על השולחן היא שולחת אלי מבט מוזר,לפי הקול של האישה שדיברה מקודם היא לא נראת אותה אחת. מהאישה שדיברה בטלפון נשמעת יותר מבוגרת.
היא נעמדת מול השולחן עמידה ישרה ובוהה בבן של הרוצח. אני אפילו לא מצליחה להגיד את השם שלו.
״אתה צריך עוד משהו, אדון דיאן?״
היא קוראת לו אדון? זה מתוך כבוד לדיירי הבית הזה? מה זה אומר?
״לא. את יכולה לצאת.״ הוא אומר לה בציווי והיא מהנהנת בראשה בהסכמה ויוצאת. משאירה אותי איתו לבד. אני לא מסוגלת. אני מביטה על הסלט. הוא נראה טוב. כמו בבית שלי.
״תאכלי.״ קולו מצווה, לא משאיר מקום לסירוב אני נועצת בו מבט חסר הבנה. הוא מסמן לי עם עיניו על הסלט.
גשם מתחיל לרדת בחוץ. אני מסתכלת על החלון ואז עליו. הוא לא מסגיר דבר. כלום. אי אפשר להבין למה הוא הביא אותי לכאן.
הוא לא ביקש לעצמו כלום. רק לי. פתאום אני קולטת את זה.
״אני לא רעבה.״
אני מסבירה. למרות שאני מתה מרעב. לא הצלחתי לאכול מהאוכל שאמא שלי העלתה לי. אבל אני בטח שלא אוכל מול האדם המוזר הזה.
״לא שאלתי אם את רעבה.״
הוא מבטל את דבריי ואני נדהמת. נדהמת עד כמה הבחור הזה חסר תקנה. אם אני אוכל עכשיו, הוא יסתכל עלי אוכלת? נהיה לי חם. פשוט לא טוב לי. עד כדי שאני לא חושבת פעמיים ושותה מהתה כדי להעביר את היובש שיש לי בגרון.
״למה הבאת אותי לכאן?״
אני שואלת אחרי שאני שותה מהתה. סוף סוף מילה נפלטת מגרוני היבש.
״קודם תאכלי.״ הוא שוב מסנן את השאלות שלי. אני מנידה בראשי. מסרבת להאמין שזה מה שאני עוברת כרגע. אני מרגישה שאני צפה במים הסוערים של עצמי.
מה לעשות? לאכול? לא לאכול? אני מצד אחד באמת רעבה , מצד שני איך אני אוכל מולו? שהוא יושב ככה מולי? עם גופו העירום ועם מכנס פשתן שיושב ככה? ואני יודעת מצד אחד, הוא לא ישחרר עד שאני לא אוכל. ואולי ככה הוא יענה לי?
אני לוקחת את הכף ומתחילה לאכול מזה. זה טעים דווקא טעים לי מאוד. אבל למה הוא כל כך נחוש שאני אוכל? אני ממשיכה לאכול עד שנשאר בצלחת חצי. הוא מסתכל על הצלחת. בודקת כמה אכלתי. חושב עם עצמו כמה רגעים. לפני שהוא שואל.
״נרגעת?״
הוא שואל ואני מרימה גבה,נרגעתי?הוא חשב שאני ככה כי לא אכלתי? מאיפה הוא יודע את זה?אני ככה כי הוא נכנס לחיים שלי.
אני לא עונה לו על זה.אני פשוט לא יכולה להרגיש את זה.להרגיש את מה שקורה לי.אם ארגיש אני אתפרק פה.ואני לא רגילה להתפרק.לא ככה.ממש לא ככה.