הבן של השטן

פרק 25

נקודת מבט דיאן:

״אם אנחנו מתרחבים לצד השני של היבשה צריך לשים שם לא 30 חיילים אלה 50.אנחנו נהיה עוד חדשים שם.כמובן שיודעים את השם שלנו בכל מקום,אבל לא מספיק.כשיש את הנוכחות שלנו שם זה שונה כמו מאשר ששומעים את שם המשפחה סמית.״

אבא שלי מסביר לי ,לשון דוד שלי ,ולעוד שלושה אנשים שלנו.
אנחנו יושבים חמשתנו בשולחן הארוך במשרדו של אבא שלי.
אבא שלי יושב בראש השולחן ואני יושב לצידו.
אני מסתכל על הטלפון שלי,תמונה מאוד חושפנית של אינגלה נשלחה אלי.היא הרגישה שאני פחות איתה.שואלת שאלות לראשונה מזה שלוש שנים.אני חושב שהיא יודעת על נטע לי.היא לא אומרת את זה ישירות כי היא מפחדת אבל אני בטוח שהיא יודעת.

ואז הטלפון של אבא שלי מצלצל,אבא שלי בהתחלה לא עונה.כולם יודעים שלא מתקשרים אליו באמצע פגישות אלה מתקשרים לשון או אלי.אבל אז שוב מתקשרים אליו ואז אבא שלי מזעיף פנים ועונה בקולו הצרוד.
״כן?״
אבא שלי נהיה לבן לאור השיחה הזאת.
המון זמן לא ראיתי אותו ככה.עיניו התקשחו.ורידיו בולטים.שריריו התכווצו והוא מכחכח בגרונו ואז מנתק את השיחה ומניח את הטלפון על השולחן.
שולח אלי מבט.מבט מאוד...לא אופייני לאבא שלי.
ואז אני מקבל הודעה.
הודעה ממספר לא מוכר.
אני קורא את ההודעה.

״מצאנו את הנקודת תורפה שלך.
אם לא תעזבו אותנו.
אנחנו נהרוג אותה.״

אני בולע את רוקי.לא מבין מה זאת ההודעה הזאת.על מה הם מדברים?מה זה הזין הזה?מי זה שמאיים עלי?על מה הוא מאיים?

ואז אני מרים את מבטי לאבא שלי שגם עיניו התקשחו והוא קם מהכיסא שלו.מתקרב אלי,כולם מסתכלים עליו מופתעים וסקרנים ,מניח את שתי ידיו על כתפיי ואז מתקרב אלי יותר קרוב.

״דיאן,אני אגיד לך עכשיו משהו.״
הוא אומר בקול החד ואז נושם עמוק,״תהיה רגוע,לא להיות פזיז,״

״מה קרה אבא? מה קורה כאן?״ אני קם מהכיסא שלי במהירות ושון קם אחרי.
״נטע לי..״
אבא שלי אומר בשקט ואז כולם מסתכלים עליו,מחכים למה שהוא יגיד.
״אבא... מה נטע לי?״
אני כמעט וצועק.מעולם לא הרמתי את הקול על אבא שלי.
הלב שלי מתחיל לדפוק כמו שלא דפק מעולם.
״ירו בנטע לי.״
אני רואה שחור.
מסרב להאמין ששמעתי את זה.זה לא יכול להיות.
ואז אני תופס את איזור החזה שלי,נהיה לי קוצר נשימה ,אני לא מצליח לנשום,ואז אני בורח משם אבא שלי מנסה לעצור אותי עם ידו ופעם ראשונה אני מעיף אותו עם ידי בכוח ורץ מהמשרד הכי מהר שאני יכול.אני שומע מאחוריי את אבא שלי צורח על עובדיו שישלחו אנשים לבית חולים ושיסעו אחריי.

אני רץ לאופנוע שלי,מתיישב עליו בלי קסדה בלי כלום.ככה כמו שאני.אמא שלי מנסה לרוץ אלי אחרי שראתה אותי רץ ככה בסערה ״דיאן!מה קורה?״ אני שומע את הקול המודאג שלה ואת אחותי רצה אלי אבל אני נוסע משם.נוסע לבית חולים.מעולם לא הרגשתי את מה שאני מרגיש עכשיו.
לראשונה,לראשונה אני מרגיש פחד.
חשבתי שכלום לא יכול עלי.
עד ששמעתי את זה.
אני מגיע לבית חולים עוצר את האופנוע באמצע הכניסה נכנס לקבלה.
״הגיעה בחורה בשם נטע לי?״ אני צורח על המזכירה שנבהלת בקבלה שהומה באנשים המומים מהצעקה שלי,אני מוציא את הטלפון שלי כדי לחייג לאדם רק שאז..אני רואה אמבולנס מגיע.אני רץ לאמבולנס וממנו...ממנו יוצאת אמא שלה.בוכה וצורחת שיצילו את הילדה שלה.
החלוק שלה מלא בדם.
ואז מוציאים אותה.
מוציאים את נטע לי כשהיא מחוברת למכונת הנשמה.
אני לא מאמין שאני רואה את זה.
זאת לא היא.
זאת לא נטע לי.
אני לא יכול להאמין זה.
זה לא קרה.
אני ארצח אותם.
אני מרגישה כמו צריבה בלב שלי.
מגיעים הרכבים שלנו.שמונה רכבים שעוצרים בחריקת גלגלים ועוקפים את הבית חולים.
אמא שלה מסתכלת בהלם ולא מבינה מה קורה שעוקפים אותם תוך כדי שהיא צורחת על הרופאים ולא מורידה את היד מהיד של נטע לי.
״זאת הבת שלי...בבקשה תצילו אותה..״ היא מייללת בבכי,אני מסתכל עליה.לא יכול לראות את זה.לראשונה בחיי דמעות עוטפות את עיניי.
ואני מצטער.
מצטער לראות את הבכי של אימא ואת הזעקות לעזרה.