הבן של השטן

פרק 20

אמא שלי יוצאת מהחדר.אני מסתכלת על ג׳סיקה שמתקרבת יותר קרוב אלי.שתינו יושבת אחת ליד השניה.״הבחור העבריין התקשר אלי.אמר בעשר להיות מוכנה.אם אני לא אצא.הוא פשוט יצפור..״
אני אומרת לה בשקט,הקול שלי רועד.השעה 21:42.

״אוקיי...אוקיי..״גסיקה מעבירה את ידה בשיערה ואז במצח שלה.נראה שחלחלה ופחד נמצאים בליבה.
״מה נעשה..מה נעשה..״ היא מנסה לחשוב,נראה שהראש שלה מחפש פתרונות מאוד יצירתיים ולא מוצא.בדיוק כמו שלי.
״אני אלך ג׳סיקה.
הפעם אני אדבר איתו.אני לא אפחד.אני אסביר לו שאי אפשר.
אני אשנן לעצמי את כל המילים במוח שלי.יש ארבעים דקות נסיעה עד הבית שלו.אני אחשוב מה אני אומרת.
הוא לא יפגע בי,אם הוא היה רוצה הוא היה עושה את זה כבר.״

כשאני אומרת את המילים האלו בקול ומקשיבה להם,אני רוצה להאמין שאני אצליח לעשות את זה.כי כשאני רואה אותו פנים מול פנים.הלב שלי מחסיר פעימה.אני קופאת.וגם..אני יודעת שאין איך להמנע מזה.הוא יצפור,יצפור עד שהמשפחה שלי תשים לב,ואז אצטרך להסביר להם.להסביר להם איך נקלעתי למצב לזה.
אני לא מוכנה.
עוד לא.

בדיוק בעשר הצלחתי לצאת מהבית.אחרי שג׳סיקה השתכנעה והבינה שזה הדבר הכי נכון לעשות.היא אמרה שתגבה אותי במקרה שההורים שלי ישאלו ותגיד שאני אצל אלה.
אני הולכת עם התיק שלי לסוף הרחוב.הם מחכים שם.אני רואה בחלון הקדמי,הבחור העבריין ואותו אחד מאתמול.כשאני מגיעה לרכב הבחור השני יוצא ופותח את הדלת,אני נכנסת פנימה.והוא חוזר לרכב.שתיהם לא אומרים לי דבר.הבחור העבריין מתחיל את הנסיעה ואני רק מתפללת שדיאן לא יעשה לי את זה שוב.שהוא לא יגע בי עוד הפעם..שהידיים שלו לא יגעו בי שוב.אני אפילו לא הצלחתי לדבר על הנושא הזה עם ג׳סיקה כמו שצריך מרוב שהובכתי.אני חושבת שיקח לי זמן לעכל את זה בכדי שאוכל באמת לדבר על זה.אפילו עם עצמי.מעולם לא ציפיתי שזה יקרה לי.
הפעם באופן מוזר ומשונה,הבחור העבריין לא אמר לי כלום.לא דיבר איתו אפילו לא פעם אחת.רק שלח לי מבטים מהמראה הקדמית.סוקר את פניי.אתמול הוא לפחות זרק כמה מילים.היום כלום.

אחרי ארבעים דקות אני נמצאת בבית של דיאן.באחוזה הענקית והמלאת שומרים.שוב פעם תוך 24 שעות.זה כבר יותר מידי.הם לא סתם שומרים,שומרים שהם חיילים עם נשק.הם נראים ממש כמו חיילים.חסונים.גדולים.מאיימים.חדים.ולא אני לא מגזימה.הבית מאיר בהמון אורות.אני פתאום מצליחה לשים לב להמון דברים בחצר.כמו למשל שיש בצד שמאל יחסית במרווח רחוק פארק ילדים.ממש פארק ילדים בתוך בית.עם מלא משחקים.זה של האחים שלו?
טפטופי גשם מתחילים לרדת.וכשהם יוצאים מהרכב והבחור העבריין מגיע לפתוח לי את הדלת הוא פותח מטריה ושם מעליי.אני אפילו לא יודעת איך קוראים לו.הוא גם לא הועיל בטובו להגיד לי את שמו.אני תופסת את התיק שלי שוב פעם חזק.משננת לעצמי בראש.אין פחד.אין פחד.את אומרת הכל.מסיימת עם זה.את חייבת.הפעם באתי יותר מוכנה.אני לא עם פיגמה ,השיער שלי אסוף בצמה ואני עם משקפיים.היום אני יותר מסודרת.לא מופתעת.אבל לחוצה בדיוק כמו אתמול.מפחדת בדיוק כמו אתמול.וכשאני נזכרת מה חוויתי בקומה הרביעית.הלב שלי יותר פועם חזק.והגוף שלי מרגיש...כאילו אני לא באמת בתוך הגוף שלי.
כאילו אני מרחפת.
חשבתי שלא תהיה השפעה למקום הזה עלי.אבל מסתבר שיש.
אנחנו מגיעים לקומה התחתית ,איפה שהמעליות וגם שם אני מצליחה לסרוק את החצר יותר טוב מאתמול.המון משחקים של ילדים בצד ימין,מגלשות,בית מעץ.יש כאן לא בריכה אחת.שלוש בריכות.גדולה,בינונית וקטנה.והם מאירים באורות בצבע כחול במים של הבריכה.יש מטבח חצר ענקי וכמו איזור ישיבה ענק עם המון כסאות. הבית הזה עצום.פשוט עצום.ויפייפיה.