הבן של השטן

פרק 27 חלק ב׳

נקודת מבט דיאן:

אני חוזר שוב לבית חולים אחרי שהרופא עדכן אותי שנטע לי אמורה להתעורר עוד מעט.
בבית ישבנו במשרד של אבא שלי עם אדם ודין.דרשנו מהם הסברים ונראה שאדם ודין נפלו בפח שלהם.הילדים של דמיאן למדו ממנו הכל ודמיאן היה קרוב לאבא שלי.הם ידעו מה לעשות ואיך לעשות.אני עד עכשיו מנסה להבין איך הם גילו על נטע לי.
אף אחד לא באמת ידע עליה.חוץ מאדם,דין וההורים שלי שראו אותה בבית.
האנשים שידעו אצלה בחיים לא יפתחו את הפה כי הם לא קשורים לזה.
אדם ודין עקבו אחריה בצורה מאוד פרטית,זאת אומרת אף אחד לא יכל להבין את זה.היא גם הייתה באה אלי בלילות,לא הסתובבתי איתה בחוץ.ואז אני נזכר במסיבה של תאי,יש מצב שמישהו משם העביר מידע? שמישהו קלט עד כמה אני הייתי בהתקף זעם בגלל שמישהו ניסה להתקרב אליה?
אני אגלה את זה בסוף,ומי שעשה את זה יגיע לידיים שלי.

הפעם אני מגיע לבד,אני פוגשת את אחותה במסדרון לפני שאני מגיע ליד החדר שהיא שוכבת בו. ואז אחותה שולחת אלי מבט.אני מסתכל עליה והיא מתקרבת אלי יותר.
ואז היא נעמדת מולי ובוחנת את המבט שלי.בוחנת את פניי.אני מסתכל עליה כמה היא דומה לנטע לי.זה כאילו לקחת את נטע לי ולדבר איתה רק שיש הבדל בשפתיים שלהן.בשפתיים שאני כל כך אוהב להסתכל עליהן.השפתיים של נטע לי מאוד גדולות לעומת שלה.
ואז אני שולח לה מבט שתזוז לי מהדרך,והיא לא זזה.עקשנית כמו אחותה.
״אני מכירה אותך.״ היא אומרת כאחת שמזהה אותי ואז משתעלת קצת ושולחת אלי מבט..שאני לא יודע איך להסביר אותו.של איך אתה קשור לנטע לי?

״איך אתה,שאתה שונה מאחותי שנות אור,הגעת לחיים שלה?״
היא שואלת ונשמע בקולה המון זעם,אני מכחכח בגרוני ומתקרב אליה עוד קצת.
״אני לא אוהב ששואלים אותי שאלות מיותרות.״ אני מכריז אבל אז אני ממשיך,״אבל אני בטוח שג׳סיקה כבר סיפרה לך הכל.״
אני יודע שג׳סיקה יודעת הכל.ואני יודע שהן שלושתן מאוד מחוברות.היא סיפרה לה את כל מה שהיא יודעת.

״בגלל שהיא סיפרה לי,אני רוצה לבקש ממך שתעזוב את אחותי.״
היא אומרת בקול החלטי ואני נושם עמוק ומתקרב אליה עוד יותר היא קצת נבהלת והולכת אחורה.ואז אני שולח לה מבט שתזוז וכשהיא לא זזה אני פשוט הולך.אלוהים אם היא לא הייתה אחותה גם אותה הייתי חונק ממה שקורה לי בגוף.

״אתה תהרוס לה את החיים,דיאן.
אתה לא מה שהיא מחפשת.
אם היא באמת חשובה לך,תניח לה.
היא רצתה לבנות חיים,אל תהרוס את החלומות שלה.״

אני שומע את קולה מבעד לכתפיי,עוצר כמה רגעים ומעכל את מה שהיא אמרה.מסתובב אליה ופוגש את עינייה החומות דבש.עם המבט שלי אני נותן לה להבין,שאין דרך אחורה.גם אם הייתי רוצה לעזוב אותה ואני לא רוצה ,היא בסכנה.ואני לא יכול לעזוב אותה באמצע הדרך כשהיא כבר בפנים.בגלל זה השומרים שלנו עוקפים את הבית חולים ואת החדר שלה ולא נותנים לכל אחד להכנס.בהתחלה ההורים שלה התנגדו אבל הבינו שזה המצב וזה לטובתה.