הבן של השטן

פרק 32 חלק ב׳

נקודת מבט דיאן:

אני בוחן את עיניה החומות דבש של נטע לי שכרגע מסתכלות על מפרקי האצבעות שלי באימה. אני חוזר להסתכל על המרפקי אצבעות שלי גם ואז מחזיר מבט אדיש כלפיה. כזה שיגרום לה להבין שאין עניין סביב זה.

״הייתי באימון.״ אני משקר והיא מכווצת את גבותיה וממשיכה להסתכל על מפרקי האצבעות שלי. עיניה מסמנות ׳אני לא מאמינה לזה׳ ,וכאחד שלא משקר בדרך כלל, כן זה שקר גרוע. אבל מסתבר שהדעה של נטע לי חשובה לי. ודעות של אחרים אף פעם לא היו חשובות לי, חוץ משל איידן סמית.
אבל כשאני מסתכל בעיניים שלה, כשאני מרגיש אשם שבגללי היא בבית חולים שוכבת במיטה הזאת וחצי משותקת אז כן אני מרגיש לפעמים שאני חייב לה הסברים יותר מכל אחד אחר, ורק אלוהים יודע כמה אני שונא להסביר את עצמי ולתת תשובות.
אני לא מרגיש חייב לאף אחד.
אבל לה.. לה אני כן.

״זה לא נראה ככה.״ היא מסננת ואני שולח אליה מבט, מבט לעיניה הספקניות.
״הייתי צריך להוריד קצת עצבים,האימון הרחיק לכת.״ אני נוהם ברוגע והיא עושה אנחה ארוכה ואז מורידה את היד מהיד שלי, אני מביט בה כמה רגעים אחרי המעשה המוזר שלה הזה ואז שולח אליה מבט של מה עשית לעזאזל?למה את מורידה את היד שלך מהיד שלי? מה זה היה עכשיו?

״אכלת?״ אני שואל  במטרה להעביר נושא, לוקח לה כמה רגעים להגיב כי נראה שהיא במחשבות משל עצמה ואז מהנהנת בראשה שכן.
״מה אכלת?״ אני מתעניין והיא שולחת לי מבט נוקב שאם אני מסיק נכון,זה משהו כמו ׳זה מה שמעניין אותך עכשיו?׳
היא לא עונה, אני נושם עמוק ואז משפשף את ידי בשיער שלי ומסתכל עליה בזמן שהיא מפנה את המבט שלה לצד השני ומסתכלת על הקיר.נמנעת מליצור איתי שיחה פשוטה ולא על הידיים שלי.

״על מה את כועסת נטע לי?״ אני שואל אותה בשקט והיא מהדקת את שפתייה אחת בשניה ולא חוזרת להסתכל עלי. אחח מה הייתי עושה לך נטע לי. את היחידה שפוגשת את הצד הרך שלי, שאפילו אני בקושי פגשתי אותו.
״שאתה משקר לי.״

תנשום,דיאן תנשום. המצב שלה רגיש גם ככה, ועוד בגללך. אתה לא רגיל שמדברים אליך ככה נכון,אבל תתאפק. אם אני לא ארגיע את עצמי ככה אני אאבד שליטה. וזה יבוא עליה.

אני מתיישב בכורסה, פוסק את שתי רגליי ומניח את מרפקי ידי בברכיים שלי , משלב את האצבעות שלי ומסתכל לרצפה. מנסה להתמקד במשהו כדי להרגע ולא לתקוף אותה. לא לצאת עליה שתפסיק לזיין לי את המוח ולשאול אותי שאלות מיותרות, אך מצד שני שאני מסתכל בעיניה העמוקות אני תובע בתוכן, ולא יכול לצאת מהן. אני מריץ בראשי שאם זה לא היה המצב, איך הייתי סותם לה את הפה, דוחף אותה לקיר ומעניש אותה על כל השאלות שלה. אבל עכשיו כל הקלפים בידיים שלה. היא פאקינג מחזיקה לי בביצים יותר מכל אחד ואחרת בחיים שלי. יש לה נקודת זכות אצלי.
בגלל שהיא כמעט איבדה את החיים שלה בגללי.
איך אני מסביר לה שהידיים האלו ריסקו את הפנים של סקרלט לפני שעתיים? איך אני מסתכל בעיניים שלה , עם השיער המתולתל הארוך ועיניים תמימות ומבריקות שהיא היחידה שחוותה עונג מהידיים שלי. וכל השאר... כל השאר חוו כמה הידיים האלו יכולות אכזריות ומלאות אימה.
זה בדיוק לפני שנה כשהפסקתי להתאגרף באופן מקצועי והפסקתי להתעסק עם קרבות מחתרתיות.למה? כי אבא שלי מנע ממני. הוא אמר שהשם משפחה שלי הולך לפני ושהוא לא מוכן שאני אסתכן בקרבות האלו. כי שם אני חשוף לאוייב בצורה הכי קלה שיש.
עד הפעם האחרונה, לא הפסדתי שום קרב. נאבקתי עם גדולים ממני, גדולים ממני אפילו בגיל. גדולים פיזית.מתאגרפים שלא חשבו שילד בן 20 יזיין להם את התחת.
הם באו בשביל כסף,להרוויח סכומים של שש ספרות, אני באתי בשביל להוציא את הצד הלוחמני והמפלצתי שלי ולא בשביל כסף אמרתי למארגן מצידי תמסור להם במתנה את הכסף שניצחתי אני לא צריך את זה,כי כסף לא חסר לי. אבל להוציא את הידיים החבויות שלי הייתי חייב. למה? כי תמיד הגנו עלי. תמיד הייתי מוקף בשומרי ראש, למרות שידעתי להגן על עצמי יותר מכל השומרי ראש האלו ביחד. אבל אבא שלי אמר לי, אני לא מפחד מכלום בחיים, גם לא מהמוות שלי. אבל אם יקרה לך משהו אני לא אוכל לשרוד את זה. למרות שהוא ידע, הוא ידע שאני חזק,מהיר וחד הבחנה. קשה לי לתפוס אותי עם התחתונים למטה.
אבל הוא אמר תמיד,בעולם שלנו אין משחקים.
זה יכול להגמר במוות.
הייתי מפרק לכולם את הצורה, על הזירה. מפרק אותם עד מוות. ונהנה מזה. נהנה ממה שהידיים שלי יכולות לחולל. הידיים שלי יכולות להרוג. ואני יודע את זה.אחד מהסיבות שאני מסתובב בלי אקדח זה פשוט כי אני לא צריך אותו. אני זוכר את הבחור הזה במסיבה שכמעט נגע ביד של נטע לי, אני צפיתי את כל המתרחש עוד לפני. עמדתי בצד מול שולחן ארוך עגול עם אדם,דין וקול.היו לידי עוד שתי נשים שאחת מהן נמרחה עלי ואמרתי לה שעוד מעט נלך אלי לדירה  כי בעצם לא חשבתי שדווקא באותו יום אני אקח את נטע לי אלי לבית כמו איזה פסיכי רכושני. אף אחד לא מתקרב אלינו במסיבות, תמיד יש קו של שתי מטרים שאנשים שומרים מרחק מאיתנו.
כי יודעים שאני שם.
יודעים מי אני.
יודעים שעדיף לא להתקרב אם לא קראו לכם. אפילו הנשים האלו באו כי אדם אמר להן לבוא. ידעתי שנטע לי צריכה לבוא, חשבתי שהיא תשמור על עצמה ולא תעשה משהו שלא צריך למרות שאמרתי לה שזה נגמר. לא חשבתי שהיא תפתח כל כך מהר אחרי, לא חשבתי שאני הבאתי לה מקפצה. אמרתי שאני אתן לה זמן עד שאני אחזור שוב לחיים שלה. אבל איזה זין החליט להתקרב אליה ולהפוך אותי בשניה לרוצח. לא ראיתי בעיניים, אדם ניסה לעצור אותי עוד לפני שהסתערתי עליו אבל אני הדפתי אותו ממני, רצתי מהר לבן זונה הזה והבאתי לו אגרופים לפנים בציפיה שאפגוש את הנשימה האחרונה שלו.
אם לא אדם, הייתי הורג אותו מול העיניים של נטע לי.
ובעיניים שלה הייתי נהפך לרוצח.
בגללה, בגלל תלתלים ועיניים חומות דבש וגומות על הלחיים.
בגלל השמש הזאת, שהיא יכולה להפוך אותי גם לאדם מאוד אפל ואכזרי.
ואני חושב שעיניה כבר ראו למה אני מסוגל, משתי הצדדים.
צד אחד היא פגשה כשהיא הייתה תחת הידיים שלי וצד אחד שזיינתי לאותו אחד את הפרצוף.

אני שולח מבט לזרועות המקועקעות שלי, מקפל את השרוולים בחולצה שלי ושולח אליה מבט קר, יודע שכל הזמן הזה שבהיתי היא הסתכלה עלי ובחנה אותי.

״את יודעת את התשובה בתוכך,אז למה את שואלת בעצם?״ אני עונה בחדות והיא בולעת את רוקה ואז מכווצת את עיניה. מנדנדת את ראשה בחוסר הבנה ואז חוזרת להביט בקיר.
אני קם מהכורסה, מתקרב למיטה שלה בצעדים קטנים ומאיימים מתכופף אליה, יד אחת שלי עוברת את גופה ומונחת במיטה בצידה השני וידי השניה מחזיקה במעקה המיטה שלי. אני מתקרב לשפתיה ומרפרף מעליהן, כמעט ומנשק אותה נשיקה רכה אבל לא מנשק אותה.
אני לא אחד שמנשק, אני לא זוכר מתי בכלל נישקתי.
זה לא משהו שאני עושה,גם לא עם אינגלה.

״אני אמרתי לך כבר פעם אחת..״ אני לוחש על שפתיה ואז מרגיש את הדפיקות שלה ואת זה שהיא מעורערת ממני.
״שהידיים האלו יכולות להרוס חיים.
שמש.״