הבן של השטן

פרק 8

נטע לי-

הראש שלי מסוחרר. אני לא מצליחה לחזור לעצמי. כל מה שקורה לי לאחרונה מוציא אותי מדעתי. מה אלוהים מסמן לי? הוא בכוח מנסה להוציא אותי מהאיזור נוחות שלי?
הרי כל הדברים האלו לא אני. למה שזה יקרה לבחורה כמוני?
אולי אני מדמיינת את כל זה, אני ממש צובטת את עצמי ביד כדי לבדוק אם זה אמיתי. כן זה אמיתי לגמרי, כי זה כאב לי, לעזאזל.

השעה 8 בערב ואני אמורה לרדת לארוחת ערב עם המשפחה שלי. אמרתי לאמא שלי שלא ארד ושאני לא רעבה והיא ישר חשבה שאני מרגישה לא טוב. הסברתי לה שהכל בסדר שאני פשוט רוצה לנוח ושאני לא רעבה. שזה גם זה קורה לפעמים.
אני יושבת שוב בחדר שלי , במיטה שלי ובוהה בתקרה. בחיי, אני לא אדם כזה. אני יותר פעילה מכל אדם אחר בחיים שלי לדעתי. ובזמן האחרון אני מרגישה שאני בוהה בתקרה יותר ממה שבהיתי כל החיים שלי. כאילו התקרה נהפכה למקור נחמה שלי והמיטה נהפכה לפינת ייאוש שלי.
ג׳סיקה מתפרצת לחדר שלי וסוגרת אחריה את הדלת. פנייה נראות מלאות בדאגה,היא מקפצת על המיטה שלי ומתיישבת לצידי.
״ספרי, מה עובר עלייך?״
היא דורשת לדעת ואני מושכת בכתפיי.
״אני בעצמי לא יודעת..״ אני מעבירה את ידי בשיערי והיא עושה כמו אמממ כזה ארוך ומניחה את אצבעותייה בסנטרה כאות למחשבה.
״זה בגלל הבחור החתיך הזה?״

אני מסתכלת עליה ומתלבטת ביני לבין עצמי אם לספר לה. לספר לה את הכל מהתחלה, גם על הבן של הרוצח במרפאה. אני לא יודעת למה אני קוראת לו בן של רוצח כשבעצם הוא בן של מאפיונר אבל זה בערך אותו הדבר? לא יודעת. אני כל כך לא מבינה בזה. זה נראה לי ידע שצריך לחקור שנים.

״יש לי הרבה עומס.״ אני מתרצת ומחליטה לא לספר לה. ולמה? כי ג׳סיקה רואה את עצמה בתור אחותי הגדולה. היא הייתה חד משמעית נגד תאי, נגד כל הדבר הזה. אם אספר לה שוב את הכל היא פשוט...תגיב לא טוב. היא תחשוב שאני נכנסתי לזה בעצמי, כי לא יכול להיות שזה קורה. אבל בעצם? אולי כל זה לא נכון?
לא לא. זה נכון. זה הוא בא לפה עם האופנוע. זה היה הוא. העבריין הזה. אני בטוחה בזה. למה הוא בא? מה הוא מחפש ממני?

״אבל זאת את... את תמיד עמוסה. הלימודים שאת שואפת ל100% בהכל, המרפאה שאת משקיעה בה גם, החנות ספרים. אף פעם לא התלוננת על עומס, ואני לא רואה שנוסף עוד משהו ללוז שלך..״
היא חושדת ואני מנידה בראשי,״ זאת השנה האחרונה שלי. לא כמו כל הזמן.״
״אולי את צודקת.״ היא מקמטת את פרצופה ואני נושכת את שפתיי ומנסה להורות למוח שלי שיפסיק לעלות לי בדמיון את הבן של הרוצח.שהוא כל כך... יפה. יפה ברמה עולמית.

ואז עולה לי קול, עולה קול שאני לא מצליחה לא להגיד את זה בקול רם.
״הוא חבר של תאי!״
פתאום זה נופל לי בראש, ואני קמה מהמיטה שולחת הודעה בקבוצה שלי,של אייתן ואלה.
״מה קרה לך?חבר של מי?״ ג׳סיקה מתעניינת וקמה אחרי לבדוק מה אני עושה בטלפון אבל אני מנסה להסתיר ממנה והיא בכל זאת מנסה לבדוק מה אני עושה בטלפון. מעצבנת אחת!
״אני צריכה שתצאי לי מהחדר!״ אני מורה והיא מצחקקת ועושה פרצוף עצוב ועם שפתיים מעוגלות למטה.
״מעצבנת,את יודעת שאני אגלה בסוף אז למה את מתחמקת??״ היא חופרת ואני רוטנת במקומי ומצביעה לה לעבר הדלת.
״תצאי לי מהחדר!!!!״ אני אומרת שוב והיא צוחקת ואומרת,״ בסדר בסדר,חופרת אחת.״
היא יוצאת מהחדר ומשאירה אותי לבד , מזל שאני וג׳סיקה זה טיב היחסים בנינו אנחנו מתעצבנות אחת על השניה אבל זה כאילו לא קרה אף פעם.
התכתבתי איתם בקבוצה וביקשתי שנפגש אצל איתן.
אייתן גר לא רחוק ממני. אם אני אלך ברגל זה בערך 10 דקות.
וזה מה שאני עושה, אני מתארגנת מהר ויורדת למטה עם התיק שלי. מסבירה לאמא שלי שאני הולכת לשעה לאייתן וחוזרת, היא רגילה שאני כבר הולכת אליו מידי פעם בשעות לא שעות, ג׳סיקה שולחת לי הודעה בוואטסאפ.
״נוכלת, אני בסוף אגלה מה הסיפור שלך אל דאגה.״
עם סמיילי זדוני ומרושע. אני מוציאה לה לשון ויוצאת מהר מהבית.
שמתי על עצמי את הבגדים הראשונים שראיתי, את הנעליים שראיתי מול עיניי ופשוט עפתי מהבית. אני חייבת לפרוק את זה. פשוט חייבת. אני פונה שמאלה לכיוון הבית של אייתן. אבל אז אני שומעת משהו מאוד מוזר מאחוריי. אני מסתובבת ורואה אופנוע נוסע אחריי באיטיות .אני נעצרת והוא ממשיך לנסוע לכיוון שלי.האופנוע גם שחור והבחור שיושב עליו גם עם חליפת אופנועים שחורה וקסדה שחורה.אני נעמדת דום,לא מצליחה לזוז.
אלוהים זה לא קורה לי,אלוהים זה לא קורה לי. הלחץ בחזה מתחיל לפעול ולהשפיע עלי.
אני מתאוששת על עצמי במהירות שניה לפני שהוא ממש קרוב אלי בכביש ואני במדרכה וממשיכה ללכת בלי להסתכל אחורה. רק שאז הוא עוקף אותי ועוצר מולי. זה לא אותו בחור, זאת לא אותה חליפה וזה לא אותו אופנוע למרות שהוא שחור,
וזה גם לא תאי.מי זה?