הבן של השטן

פרק 12

נטע לי-

״אני רוצה את הספר הזה.״
הוא קובע בהחלטיות בעוד שעיניו עדיין מסתכלות עלי במבט שבחיים לא הרגשתי כאלו צמרמורות והרגשה של עיוורון חושים.
אני לא מעכלת שזה קורה לי, זה באמת קרה הרגע?

אני משחזרת את מה שהיה פה במוחי תוך כדי שהוא מסתכל עלי ואמה נותרה המומה. בדיוק כמו שאני.
היא מביאה לו את הספר אבל הוא לא לוקח אותו ממנה, היא מחכה כמה רגעים שהוא יקח את הספר אבל רואה שהוא פשוט לא מתייחס ומסתכל על איך שאני עוד שניה מאבדת הכרה.
״תביאי לי שני ספרים כאלו.״
הוא מורה לה והיא מהנהנת בראשה ומביאה עוד אחד. כאילו הולכת עיוורת אחרי מה שהוא מבקש. בלי יכולת התנגדות. בדיוק כמוני.
״לכי לקופה אני בא.״
הקול שלו, אלוהים הקול שלו , אי אפשר להתנגד אליו. היא פשוט עושה מה שהוא אומר לה והולכת לקופה. נדמה לי שהיא נמצאת באיזו אקסטזה באיזה עולם משלה כרגע. באיזו אופוריה בדיוק כמו שאני עכשיו. נשמע שהוא אמר לה ללכת לקופה כדי להשאר איתי לבד. וזה מלחיץ אותי.
אני מתכוונת גם ללכת על מנת לברוח ממנו , וכשאני אומרת ללכת אני מתכוונת לחטוף את הדברים שלי ולרוץ הביתה.
אבל הוא תופס את ידי לפני שאני מספיקה להתאושש על עצמי וללכת ומחזיר אותי למקומי.זה נראה שהוא מרגיש כל פעולה שאני מתכוונת לעשות ופשוט עוצר את זה לפני הזמן.
הוא מביט בי עוד כמה רגעים.ואז הוא הולך בבטחון רב לכיוון המדף שממנו אמה הוציאה את הספר הקודם ומוציא ממנו ספר אחר. זהה בתוכן כמו בספר הקודם. הוא מעביר כמה דפים עד שהוא מוצא עמוד שמשביע את רצונו. עדיין פניו לא מסגירות כלום.
הוא מתקרב אליי, ממש צמוד. יותר מדי צמוד. מניח את הספר ביד שלי כשהעמוד שהוא עצר עליו פתוח.
ואז הוא פשוט מניח את שתי ידיו על המדף, מתרווח לאחור מעט כדי שיכול להסתכל עלי וחוסם אותי משתי צדדי גופי. ממש סוגר עלי את שתי ידיו ואני לכודה בתוכו. אני מרגישה את הדפיקות לב שלי יותר חזקות ממקודם.
״תקראי.״
הוא מצווה עלי ואני מורידה את העניים שלי לספר ולפני שאני מבינה מה הולך לי בראש ומה לעשות אני קוראת לעצמי בראש בשקט את מה שכתוב בעמוד הזה. לא לא. זה לא יכול להיות. אני לא הולכת לקרוא לו את זה.
״תקראי לי בקול.״
הוא לוחש לי באוזן אחרי שהוא שם לב שאני קוראת את זה לעצמי כדי להבין במה הוא בחר. עד כמה מביך זה הולך להיות. ואני מתנשמת פעם אחר פעם בכבדות. זה לא קורה לי. כל זה לא קורה לי. חם לי. חם לי נורא. עולה לי הלחץ דם. הוא לא אדם רגיל, הוא מסוכן. אני מפחדת ממנו. מעולם לא פחדתי ככה. עד כדי כך שאני לא מצליחה לשלוט בעצמי. שאני עושה מה שהוא אומר. יש בו מכוחה של השתלטנות והכוחניות, אבל לא כוחניות ברוטלית, אי אפשר להסביר את הכוח שלו. הוא מצליח לשלוט בתגובות שלי. למה הוא עושה את זה?
הוא מקרב את האוזן שלו לשפתיים שלי, כאחד שלא רוצה שמישהו אחר ישמע אותי מקריאה לו את זה. רק הוא. אך גם לשמוע אותי מקרוב.
״אני לא מסוגלת.״
אני אומרת את זה בכל כך הרבה חולשה. בחיים לא הרגשתי ככה. מעולם לא. מעולם לא השפיעו עלי בצורה הזאת.
ואז הוא חוזר להסתכל עלי, שיערו השטני שנופל מעט על מצחו זז קצת הצידה ועיניו חוזרות להסתכל עלי במבט הזה. מבט שהוא כל כך..מלחיץ. מבט שאומר על זה, אני לא אוותר לך.
אני מכחכחת בגרוני וחוזרת להסתכל על העמוד שהוא בחר, אוגרת כוחות ואומץ להתחיל לקרוא, הוא כשבע רצון מקריב את האוזן שלו שוב לשפתיים שלי.
״הוא..״אני מנסה לקרוא את זה כל כך בשקט, לא להקשיב למה שאני קוראת.. פשוט אמרתי שאני לא מקשיבה.. שאני סוגרת את האוזניים שלי.. מדמיינת שאין לי מכשרי שמיעה. מדמיינת שזה תכף נגמר. אני קוראת לאט כי אני באמת לא מסוגלת. לקרוא מילים כל כך אינטימיות כאלו מול כזה גבר כמוהו. הנוכחות שלו, כל מה שהוא עושה לי עכשיו, אני לא יודעת איך החזקתי מעמד ולא התעלפתי עד עכשיו. מאיפה נהיו לי כל הכוחות האלו?
הוא ממתין שאמשיך ולא מזיז את האוזן שלו מהשפתיים שלי.
״תופס את גופה...מרים אותה על גופו...חופן את ידיו באגן שלה ומעלה אותה לחדרו..שפתיו..מנשקות את...צווארה...מניח אותה על מיטתו ומוריד ממנה את החולצה..פותח את החזיה שלה..״ אני נלחמת בעצמי לא לבכות בעודי קוראת את המילים האלו במרווחים נשמתיים ארוכים, אני לא מצליחה לקרוא משפט שלם אבל אז קולה של אמה נשמע וקוטע אותי, זה ממש כמו גלגל הצלה בשבילי.
״בדקתי במחשב יש לך הנחה על הספר השלישי עשרים וחמישה אחוזים? רוצה להוסיף עוד ספר?״
הקלה עוברת בגופי , הקלה כל כך גדולה שאני לא צריכה להמשיך לקרוא את זה. שהוא לא יכריח אותי יותר .שהוא ילך לקופה. זה מוזר. אי אפשר להגיד שהוא הכריח אותי, אבל הוא עושה את זה בצורה כל כך חכמה. חדה. לא ראיתי אף פעם אדם חכם וחד כמוהו בתגובות שלו. אני מחכה שזה יגמר. שהוא ישחרר את הידיים השריריות שלו ואוכל לצאת מהמלכודת הזאת. אבל הוא לא עושה את זה וממשיך לחסום אותי. אמה שמה לב לזה, כשהיא דיברה היא לא ראתה שהידיים שלו ככה אבל כשהיא שמה לב היא הבינה. היא פשוט הבינה הכל והלכה. השאירה אותי איתו לבד. אני לא מאמינה שהיא עשתה את זה. אני לא מאמינה. אולי היא נבהלה? אולי היא יודעת מי הוא? מאיפה הוא בא? מה הרקע שלו.
הוא לוקח את הספר מהידיים שלי וקורא בשקט את ההמשך.
ואז הוא נותן לי את הספר שוב, מסמן עם עיניו לאיזשהו חלק נוסף בעמוד.
״תמשיכי לקרוא את זה.״
לא. הוא לא עושה את זה.
אני מנידה בראשי. כמעט ומתחננת בעיניי שיפסיק עם זה.
״אמרתי לך להמשיך לקרוא את זה.״
קולו לא משאיר מקום לסירוב. אני לא מסוגלת. הרגליים שלי מאבדות שליטה. הוא שוב מניח את שתי ידיו באותה פוזיציה כמו מקודם. מחכה שאני אקרא את זה. מחכה בסבלנות אבל בציפיה.

״הוא... מנשק ..אותה בשדייה..מעביר את ידו האחת בחזה שלה ואת ידו השניה מעביר בפנים הירך שלה.. שפתיו..יורדות לאט ובאיטיות   בעור בטנה.. אצבעו האחת.. מתעגלת סביב אבירה הפנימי..גורם לה לעונג רב..ואז..ואז..״ אני עוצרת באמצע, אני לא מצליחה להמשיך, כל רגע שקראתי את זה, כל רגע שקראתי והוא הסתכל עלי, הקשיב בריכוז, עינה אותי, הרגיש לי כמו סיוט. הגוף שלי פשוט חלש כרגע. לא טוב לי.
״תמשיכי.״ הוא מורה לי להמשיך. אני מרימה אליו מבט. הוא לא מתלהב. ראיתי כמה סרטים בחיים שלי. הוא לא מוטרד מזה. הוא לא מתחרמן מזה. הוא שומר על שליטה. על קור רוח. הוא נראה אחד שמיומן בהכל. שיש לו כל כך הרבה נשים. למה הוא עושה את זה? לי?
״בבקשה..״ אני מתחננת אליו שיפסיק, הפה שלי כבר יבש. אני לא מסוגלת להמשיך לקרוא את זה. לא כשהוא ככה צמוד אלי. לא כשהוא מסתכל עלי ואני קוראת את זה. זה אינטימי מידי. זה לא ראוי. זה לא תקין. זה לא אני. אני לא מכירה אותו. מה אני חווה?
״תמשיכי.״
הוא לא מתייחס לתחנונים שלי. פשוט מעביר אותם כלא היו.
אני נאלצת להמשיך, רק שילך מפה. אבל זה לא מעניין אותו. הוא מתנהג כאחד שהעולם שייך לו. שאין מישהו שיכול להתנגד אליו.
גם לא אני.
״שפתיו... מגיעות ...לפנים הירך שלך,הוא מפסק ...את רגליה,מצמיד אותה ...יותר קרוב אליו,תופס את המותנים המותניים שלה..ומחדיר..את ..לש..״  קוטעים אותי..והפעם זאת לא אמה זאת לקוחה.״סליחה אפשר שתזוזו אני רוצה לקחת ספר מכאן?״ ההקלה. ההקלה כל כך גדולה. רגעים של אושר.
הפעם זה באמת הציל אותי. כי הוא זז קצת אחורה. לוקח את ידי ומזיז אותי גם. הוא ראה שהגוף שלי לא מתפקד. שאני לא מתפקדת. שאני חלשה.
הוא הולך לכיוון הקופה. משאיר אותי לרגע לבד בזמן שאני מנסה להסדיר נשימה. אני מתכופפת לברכיים שלי. מניחה את ידיי בברכי ומנסה לנשום את כל מה שעברתי הרגע.
״נטע לי, בואי לקופה.״
אמה קוראת לי ואני מסרבת להאמין שזה נכון. שהיא קוראת לי. זה לא באמת קורה. אני הולכת לקופה, הוא משלם על השתי ספרים. לפני שאני מספיקה להכנס  לפנים הקופה הוא עוצר אותי ומקרב אותי אליו. מצמיד אותי לקופה ונעמד מאחוריי.
״תוציאי ספר אחד מהשקית.״ הוא אומר לאמה ואמה עושה מה שהוא אומר. נראה שגם עליה הוא מצליח להשפיע. הוא כל כך מאיים. שאין מישהו שלא יפחד ממנו. אם פחדתי לפני שהכרתי אותו ככה, עכשיו אני מפחדת עוד יותר.
הוא לוקח את הספר ומניח אותו מולי. ממש מול העיניים שלי. ידו האחת תופסת בדלפק הקופה וידו השניה מונחת בצד השני של הדלפק. שפתיו מאחוריי אוזניי וגופו מעט מוצמד לגבי.
״תביאי לה עט.״
אמה מסתכלת עלי המומה. לא מבינה מה לעשות. אבל היא מביאה לי עט. אני לוקחת את העט מהיד שלה בידיים רועדות.
הוא פוקד עליה. אין לו לא בבקשה ולא תודה. אני כל כך מסוחררת.
״תקחי את העט...״ הוא לוחש לי באוזן,״נטע לי.״ הוא אומר את שמי בהתגרות כל כך.
״תפתחי את הספר, ותכתבי את מה שאני אומר לך .״
מה? הוא רציני?
״תכתבי.״
קולו חד כמו סכין. כמו להב.
אני כל כך מתוחה עכשיו. מעולם לא הרגשתי כל כך הרבה מתח ולחץ בבת אחת.
הוא מקרב את שפתיו לאוזן שלי. ממש קרוב ולוחש לי.
״רצית לדעת מה אני רוצה ממך.
תקראי את הספר הזה.
את החלקים הארוטיים במיוחד.
נטע לי.״