ליאו מורנו היא הבוסית של המאפיה האיטלקית בניו יורק, היא קשוחה, קרה ואכזרית.
מהסוג שיכולה לגרום לאימפריות ליפול ולמפלצות לייחל שהן מעולם לא היו נולדות.
יום אחד ליאו פוגשת בחורה, אחת מיוחדת שהיא רק רוצה לתת לה הכל.
רק אליה היא עדינה ואוהבת, רק לה יש...
נ.מ ליאו: אחרי הפגישה עם אוולין ואבא שלה המשכתי לקניון, אני לא יוצאת הרבה לקניות בעצמי אבל הפעם זה היה חשוב, וגם מי יחשוד בי כשאני נראית כמו בחורה רגילה לגמרי, רק מקועקעת וגבוהה עם כתפיים של שחקן פוטבול ומלא צלקות? שיא הרגילות. הלכתי קודם כל לחנות שאוולין קנתה ממנה את השמלה וקניתי לה אחת בכל צבע, "את בטוחה שהמידה הזו עבורך?" המוכרת הסתכלה עלי מבולבלת. "זה לא עבורי" אמרתי חסרת סבלנות. יצאתי מהחנות עם השקיות וחשבתי קצת על אוולין, רגע מה זאת אומר "קצת"? אני תמיד חושבת עליה. היא בראש שלי 24/7 גם כשאני ישנה. הדבר היחיד שאני רואה כשאני עוצמת את העיניים שלי זו היא. היא שאלה על ההורים שלי... אני לא יודעת אם אני רוצה שהיא תכיר אותם. אימא שלי היתה רוצחת אכזרית, היא הרגה כמעט אותו מספר שלי בהרבה הרבה פחות זמן. למרות שאני לא בטוחה בזה, כבר הפסקתי לספור. אבא שלי גם עשה הרבה דברים מזעזעים, אבל הוא היה בוס מהסוג שיושב מאחורי שולחן במקום הבטוח שלו ונתן פקודות לאחרים, 'לא מלכלך את הידיים'. נכנסתי לחנות של סוורובסקי, כשהייתי בקניון עם אוולין וג'יני ראיתי שאוולין כל הזמן עצרה עם המבט שלה על אחת השרשראות כל פעם שעברנו ליד החנות. שרשרת כסופה עם פרפרים משובצים באבנים נוצצות. "היי, אני רוצה לקנות את השרשרת הזאת" אמרתי למוכרת והצבעתי על אותה שרשרת. "אוקיי" המוכרת אמרה בחיוך, היא הביאה אחת מהארון ושמה אותה בקופסת קטיפה וורודה. "זה 200 דולר." היא אמרה. "הא? חשבתי שזה יקר" מלמלתי. "תשלום אחד בבקשה" אמרתי, היא לחצה על כמה דברים במחשב, שילמתי ולקחתי את הקופסה בשקית שנקשרה בסרט וורוד, זה משהו שחנויות תכשיטים עושות הרבה, אם אתה כבר משלם הרבה כסף גם נותנים אריזה יפה. קיבלתי שיחת טלפון, ראיתי שזה אברהם מהמאפיה היהודית ועניתי מיד. "מה העניין אברהם?" שאלתי. "ליאו. כמה מוחאים אנטישמים נעלו את האחיין הצעיר שלי בספרייה באוניברסיטה שלו, הם דופקים על הדלתות וצועקים ואני לא יודע עוד כמה זמן יש עד שהם יכנסו ויתחילו לפגוע בו." הוא אמר נסער. "אברהם תהיה רגוע, אני על החרא הזה. תרגיע את האחיין שלך שם, אני שולחת ארבעה משוגעים עם אלות ברזל לבוא ולהרביץ תורה בנאצים האלה." אמרתי. הוא נתן לי את השם של האוניברסיטה ותוך 10 דקות הבחורים שלי היו שם, עם אחד של אברהם שבמקרה גם היה קרוב. מי שמתעסק עם היהודים מתעסק עם ליאו מורנו. הסתומים המושפעי אינטרנט האלה... הם בחרו להיתפס על היהודי הלא נכון, האחיין של בוס המאפיה.
כמה שעות לאחר מכן הופיעה בחדשות הכותרת הבאה: "מספר סטודנטים הוכו כמעט עד מוות בידי המאפיה היהודית לאחר שהתבריינו ואיימו על חייו של סטודנט יהודי כאשר לטענתם הם לא אנטישמים אלא תומכי-פלסטין." לאף אחד לא אכפת איך הם מגדירים את עצמם, במיוחד לא למאפיה היהודית שעכשיו מגדירה אותם כ-מכוסחים כהוגן. בתגובה למקרה החדשות בארץ ישראל: "אנחנו לא אומרים שזה בסדר, אבל אנחנו לא אומרים שזה לא בסדר" ובערוץ אחר, "לא הגיבורים שהעולם רצה אלא אלה שהוא היה צריך." וקצת מאוחר יותר, קיבלתי מכתב תודה מהאחיין של אברהם ומשפחת המאפיה היהודית. קיבלתי שיחת טלפון מאוולין, "כן מיה קארה?" עניתי מיד. "תגידי ליאו" היא צחקה, "למה כתוב בחדשות שחבורת אנטישמים נמצאים במצב אנוש בבית חולים בגלל הבחורים שלך, ולמה אף אחד חוץ מהאנטישמים לא אומר שזה לא בסדר??" היא שאלה והתחילה לצחוק. צחקתי גם קצת, "כי זה באמת בסדר, אנחנו הצד הצודק!" אמרתי. "אבא שלי מסכים איתך" היא צחקקה, "הוא יושב איתי פה ואנחנו רואים את החדשות" היא הסבירה. "דרישת שלום" אמרתי, דיברנו עוד כמה מילים וניתקנו את השיחה.
פוב ליאו בפרק הזה:
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
