Leo Moreno

35

למחרת באתי לעזור לאוולין לארוז, אנחנו תמיד אצלי אז עוד לא היתה לי ממש הזדמנות לחקור את הבית שלה. הוא לא גדול, יש סלון קטן ומטבח, חדר לאבא שלה וחדר לה.
הם לא עניים לגמרי, יש להם מה לאכול אבל הם בכל זאת חיים באופן די בסיסי בלי הרבה מותרות.
אוולין נתנה לי קופסה ואמרה לי ללכת להביא מהארון במקלחת את התרופות שלה, היא אמרה שכל מה ששלה הוא במדף העליון.
לא התאפקתי והסתכלתי על כמה תוויות, זה היה בעיקר ויטמינים למיניהם, שזה טוב אם אין לך כסף ליותר מדי אוכל. ראיתי גם שהיו לה נוגדי דיכאון אבל החלטתי לא לשאול אותה על זה.
אם היא תרצה היא תספר לי.
סיימתי והנחתי את הקופסה ליד הדלת, "היי ליאו בואי רגע" אוולין קראה לי מהחדר שלה, היא ארזה דברים מהארון.
"כן בייבי?" אמרתי ובאתי.
"אל תתרגשי מהנוגדי דיכאון, השתמשתי בהם לפני שנה ואני לא לוקחת אותם כל יום, רק ממש לעיתים רחוקות" היא אמרה.
"הו אוקיי... זה מרגיע אותי" נשמתי בהקלה.
היתה תמונה ממוסגרת ליד המיטה שלה, אוולין בתור ילדה, מצד אחד שלה אבא שלה והצד השני קרוע.
"למה התמונה הזו קרועה?" שאלתי.
"אימא שלי היתה בצד הזה, כשהייתי בת 12 קרעתי אותו אחרי שהיא עזבה" היא אמרה, כאילו זה רגיל, בלי שום מאבק או עצב. אם היא אדישה כל כך לגבי הדבר הזה זה כנראה היה ממש רע וכואב, עד שהכאב הפך להרגשה כרונית.
ליטפתי את הראש שלה וחיבקת אותה מאחורה, הנחתי את הראש שלי על הכתף שלה והיא צחקה בשקט.
"אני לא יכולה להגיד שאני מבנה את זה אבל אני כן מבינה את הכאב, גם אימא שלי היתה מקולקלת" אמרתי, אני כנראה לא באמת אוכל להבין אף פעם חוויות כאלה של אנשים אחרים, כי אני לא מרגישה דברים כמו אנשים אחרים.
"אני כל כך שמחה שאנחנו עוברות לגור ביחדדד" שיניתי נושא וחיבקתי אותה חזק יותר והתחלתי לנשק מהר את הצוואר שלה.
"ל-ליאו זה מדגדג!" היא צחקה.
"אני יודעת אני עושה את זה בכוונה" אמרתי בהתגרות ועברתי לדגדג את המותניים שלה.
אחרי מזמוז קצר על המיטה שלה חזרנו לארוז, סיימנו תוך שעות מועטות והרמתי את כל התיקים למכונית שלי. נראה לכם שאני אתן לאוולין להרים משהו? בחיים לא. גם אם היא מבקשת. אני הרבה יותר עקשנית ממנה.
בדרך אלי קיבלתי שיחת טלפון, "מה סופיה?" שאלתי, היא הסברה לי את המצב ונאנחתי בקול.
"טוב אני באה. פעם הבאה תבקשי ממישהו אחר" אמרתי.
הסתכלתי על אוולין, "אחותי נרדמה על האוטובוס האחרון והיא תקועה עכשיו באיזה תחנה בקצה העיר, אנחנו הולכות לאסוף אותה" אמרתי.
"סופיה זו הקטנה נכון?" אוולין שאלה.
"היא מעל גיל 20 אבל כן" נאנחתי.

הגענו לשם אחרי חצי שעה וסופיה נכנסה למושב האחורי, "יש לך את קמילה, את לונה, את כל המיליון בני דודים שלנו וכל כך הרבה שומרים ונהגים ואת מתקשרת דווקא אלי?" שאלתי בייאוש.
"קמילה לא היתה באה, לונה נוהגת כמו משוגעת, ולא היה לי כוח להתמודד עם כל השאר" היא הסבירה בשילוב ידיים.
"רואה עם איזה כאב ראש אני צריכה להתמודד כל יום??" אמרתי לאוולין.
"אבל את באת במיוחד לאסוף אותי כדי שאני לא אלך 20 דקות בגשם" היא הסתכלה עלי מבולבלת.
"את זה עניין שונה" גלגלתי עיניים.
"ליאו אני נורא פגועה ממך עכשיו" סופיה אמרה בדרמטיות מוגזמת.
"נורא לא אכפת לי" ליאו השיבה לה.
הורדנו את סופיה בבית הגדול והמשכנו לבית של ליאו, כבר הייתי די עייפה, השענתי את הראש שלי על החלון והעיניים שלי התחילו להיעצם.
"את עייפה בייבי?" ליאו שאלה.
"לא" פיהקתי בעייפות.
"זה בסדר, לכי לישון ונפרוק מחר את הדברים" היא אמרה וליטפה את הראש שלי. 

"אוולין... אוולין קומי" הרגשתי את ליאו מנערת אותי באמצע הלילה, פתחתי את העיניים שלי וראיתי אותה יושבת מעלי עם פרצוף מודאג.
"ה-הכל בסדר...?" שאלתי ואז שמתי לב שהפנים של רטובות והידיים שלי רועדות.
"לא הפסקת לזוז ובכית מתוך שינה... את בסדר?" היא שאלה מודאגת.
חשבתי לרגע ואז נזכרתי מה זה, "סתם סיוט" אמרתי בשקט וקמתי לאט לשטוף פנים.
ליאו קמה אחרי ונשענה על הדלת של המקלחת, "רוצה לדבר על זה?" היא שאלה.
חשבתי על זה לרגע, "סתם סיוט חוזר על אימא שלי. אין מה לדבר" אמרתי.
יישבתי את הפנים שלי ונכנסנו חזרה למיטה, "תחבקי אותי" אמרתי והיא מיד הצמידה אותי אליה וחיבקה אותי חזק.
"תודה ליאו..." מלמלתי.
"רק חשוב לי שתרגישי טוב בייבי" היא אמרה.
נצמדתי אליה עוד ונרדמתי בחזרה די מהר.