ליאו מורנו היא הבוסית של המאפיה האיטלקית בניו יורק, היא קשוחה, קרה ואכזרית.
מהסוג שיכולה לגרום לאימפריות ליפול ולמפלצות לייחל שהן מעולם לא היו נולדות.
יום אחד ליאו פוגשת בחורה, אחת מיוחדת שהיא רק רוצה לתת לה הכל.
רק אליה היא עדינה ואוהבת, רק לה יש...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
נ.מ אוולין: עבר שבוע וחצי, לא יצא לי לדבר עם ליאו עדיין.... היא חטפה הרבה בגללי, וגם היינו בריב לפני זה... אני מרגישה רע. אבל אני מתגעגעת. "היי לונה... את יודעת איפה ליאו?" ניגשתי ללונה שישבה על הספה בטלפון ושאלתי אותה. "היא בקומה השנייה בחדר טיפולים בסוף המסדרון מצד שמאל. דיברתי איתה הבוקר היא נראית בסדר" היא אמרה לי. "אוקיי תודה" נתתי לה חיבוק קטן ועליתי למעלה. היססתי אבל פתחתי את הדלת לאט, היה קר בחדר וליאו ישבה על המיטה, יש עליה כל מיני תחבושות ופלסטרים, היא סידרה משהו ביד שלה עם מברג. זה נשמע רע... "את יכולה להתקרב זה לא נושך" היא צחקקה. התקרבתי לאט, "איך הראש?" היא שאלה והסתכלה על התפרים מהמכה שחוטף נתן לי. "זה בסדר, גם לא עשה נזק" אמרתי בחיוך קטן. הסתכלתי על יד שמאל שלה, שעכשיו היתה ביונית עד אמצע האמה. היא איבדה יד כדי להציל אותי... פאק. "אל תרגישי רע לגבי זה אני מתה על היד הזאת. תמיד רציתי אחת" היא חייכה. מוזרה שלי... "והכתף שלך?" שאלתי בדאגה. "נו כולה קליע אחד. הוא אפילו לא נכנס עמוק" היא גלגלה עיניים, היא הסתכלה עלי לכמה שניות ואז חיבקה אותי חזק. "אני כך כך פאקינג דאגתי" היא אמרה. "ואל תדאגי כי זה לא יקרה שוב בחיים. אני הרגתי לבד את כל מי שהיה שם. אף אחד לא יתעסק עם האישה של ליאו מורנו יותר." היא הוסיפה. חיבקתי אותה חזק בחזרה וירדו לי כמה דמעות. "את לא כועסת עלי?" שאלתי אותה. "לא. בכלל לא." היא קבעה. "היד הזאת היא מחיר קטן. אני יכולה לאבד הכל, אבל לא אותך... אלוהים רק לא אותך..." היא אמרה וניגבה לי את הדמעות. "אז... אנחנו בסדר?" שאלתי אותה. "יותר מזה" היא אמרה וחיבקה אותי שוב. "אז... איך היד הזאת עובדת?" שאלת אחרי כמה שניות של שקט. "היא מחוברת לעצבים אז היא עובדת די חלק. היא צריכה כמה תיקונים מדי פעם אבל חוץ מזה היא מתפקדת כמו יד רגילה לגמרי. זו גם יד שמאל אז זה לא עניין רציני" היא אמרה. "אם את סקרנית לדעת, אני ניצחתי אותם בסוף. אף אחד לא יכול על הליאו שלך" היא אמרה ונתנה לי נשיקה קטנה, היא באה להתנתק אבל תפסתי לה את השיער נישקתי אותה חזק. אני כל כך פאקינג צריכה אותה. "רוצה לעזור לי לעלות לחדר?" היא שאלה. היא נפצעה גם ברגל אבל לא קשה, זה אמור לעבור במהרה. "אולי אני אנסה להרים אותך?" שאלתי בצחוק. "את מרימה 75 קילו?" היא הרימה גבה בספק. היא נשענה על הכתף שלי ועלינו לאט במדרגות לחדר הגדול שלה. "אז את מתכננת להיות עם הכפפה הזאת כל הזמן עכשיו?" שאלתי כשראיתי שהיא לובשת כפפה שחורה על יד שמאל שלה. "נראה לי... אני לא רוצה שיקרה משהו למכשיר שיש לי עכשיו שם" היא צחקקה. זה נשמע קצת מקריפ אבל אני יכולה לחיות עם זה. "אני יכולה לצייר לך עליה את הקעקועים שהיו לך שם?" שאלתי. "את יודעת בייב הפרחים האלה היו חסרי משמעות לגמרי עבורי עד שאת שמת לב אליהם בפעם הראשונה שנפגשנו" היא אמרה והגשתי את הלחיים שלי מאדימות קצת. "הם לא פגעו בך לפני שהגעתי לשם... נכון?" היא שאלה פתאום מהוססת. "לא, הם לא עשו לי כלום. לא פחדתי לשנייה, ידעתי שתבואי" אמרתי. נכנסנו לחדר וליאו נשכבה על המיטה ואני לידה. "ואני עדיין רוצה להתחתן איתך מתישהו. גם אם דברים כאלה יקרו, אני יודעת שתמיד תבואי להציל אותי" חייכתי אליה. "אההה בייבי מושלמת שלי~" ליאו כיסתה עם הפנים הסמוקות שלה עם הידיים. "אפילו לא חלמתי על מישהי כמוך בחיי. מלאכית אהובה שלי" היא אמרה בחיוך גדול. הזזתי לה את הידיים לאט ונשקתי אותה. "אני רוצה לפצות אותך על זה. על כל זה. את יודעת מה זה אומר?" היא שאלה והנדתי בראשי לשלילה.
