Leo Moreno

37

נ.מ ליאו:
אוולין חזרה מהעבודה בערב, הרגשתי שמשהו לא בסדר איתה. כשאכלנו היא לא דיברה הרבה, כששאלתי אותה מה קרה היא אמרה שהיא סתם עייפה עם חיוך מזויף. היא היתה סגורה ומרוחקת אבל ניסתה להיראות כאילו הכל בסדר.
ניסיתי לא להעיר לה על זה, אולי היא צריכה רגע לעצמה. היא לא דיברה הרבה במהלך שאר הערב ולא רצתה להתקלח איתי, נכנסנו למיטה ביחד, היא הסתובבה על הצד עם הגב אלי והתקפלה בתוך עצמה.
התקרבתי אליה וחיבקתי אותה מאחורה, "את סגורה הערב, אני רואה שמשהו לא בסדר. אם קרה משהו תדעי שאני פה בשבילך, את לא צריכה לפחד לדבר איתי על כלום. ואת יכולה לנסות להרחיק אותי אבל אני לא עוזבת אותך." אמרתי. "אני אוהבת אותך" אמרתי יותר בשקט ונתתי לה נשיקה על הכתף. היא לא אמרה כלום, רק הרימה את היד שלה והחזיקה איתה את שלי חזק. "נדבר על זה בבוקר" היא בקול מאוד חלש שכמעט לא שמעתי.
זה מדאיג אותי אבל אני לא יכולה להלחיץ אותה או את עצמי. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות עכשיו זה להיות פה בשבילה ולתת לה להרגיש בטוחה.
להגיד שזה לא הורג אותי לא לדעת מה עובר עליה? לא.
אני רגילה להשיג כל מה שאני רוצה.
וגם פה אני אשיג את זה, פשוט עם אוולין אני מוכנה לתת לה יותר זמן. אני בדרך כלל לא סבלנית אז זה חדש... אבל בשביל אוולין הכל.

קמתי בבוקר לפני אוולין, היא עדיין החזקה את היד שלי. החלטתי לתת לה לישון, שתתעורר לבד בזמן שלה.
קמתי בזהירות לשטוף פנים ולצחצח וחזרתי למיטה לחבק אותה.
היא התעוררה לאט אחרי כמה דקות והסתכלה עלי בשקט, לא רק שהיא היתה סגורה היא גם נראתה רע. כאילו היא סוחבת איתה משקל כואב ובלתי נסבל.
"בוקר טוב מיה קארה" אמרתי ונישקתי את הראש שלה בעדינות.
היא התיישבה במיטה והסתכלה עלי, היה לה מבט חושב לכמה שניות ואז היא התחילה לבכות משום מקום.
חיבקתי אותה קרוב אלי מהר, להפתעתי היא לא התנגדה, היא המשיכה לבכות על הכתף שלי והחזיקה בחולצה שלי.
"זה בסדר, אני פה" אמרתי וליטפתי את הגב שלה בעדינות. היא נרגעה מהר והתרחקה ממני, "אני מצטערת... קרה משהו אתמול שממש טלטל אותי..." היא אמרה וניסתה לנגב את הדמעות שהמשיכו לרדת.
חיבקתי אותה שוב לאט יותר, "זה בסדר, את יכולה לדבר איתי" אמרתי.
זה כמו להקיא, זה כואב אבל מרגישים טוב יותר אחר כך.
"אני עוד לא בטוחה שאני מעכלת את זה בעצמי..." היא מלמלה. "ראיתי את אימא שלי אתמול..." היא אמרה ממש בשקט. אוקיי, זה מסביר הרבה.
היא שתקה לכמה שניות, "והיא היתה לבושה יפה עם בעל חדש ועשיר ואמרה לי שיש לי אחים חדשים..." היא אמרה בקול חלש ושבור.
"אני מבינה למה זה השפיע עליך ככה" אמרתי וחיבקתי אותה.
היא חיבקה אותי בחזרה חזק, "אני חושבת שאני צריכה כמה דקות לחשוב על זה לבד..." היא מלמלה.
"אוקיי בייבי, אני יוצאת לסידורים ואני אחזור מהר. אם את צריכה משהו, כל דבר, תתקשרי אלי ואני אבוא מיד, אוקיי?" אמרתי, היא הנהנה לאט. נתתי לה נשיקה קטנה התלבשתי ויצאתי.

הגעתי למשרד של אבא שלה, אני צריכה תשובות.
אני צריכה להבין את העניין הזה יותר. ראיתי מדלת הזכוכית שהוא עומד במשרד שלו מול אישה בגילו עם חליפת נשים וורודה, היא דיברה באגרסיביות והוא היה קצת הלום.
נכנסתי למשרד, "מי את?!" היא שאלה בכעס.
"צאי מפה אני צריכה לדבר איתו" אמרתי בחוסר סבלנות.
"ליאו..." הוא אמר בשקט והפניתי את מבטי אליו, "זו ליאנה אימא של אוולין" הוא אמר.
"הו... האמת שבאת בדיוק בזמן" אמרתי והסתכלתי עליה מרוצה.
"שוב, מי את?!" היא צעקה בכעס.
"נעים להכיר, אני ליאו מורנו הבוס של המאפיה האיטלקית בניו יורק, אני יוצאת עם אוולין" אמרתי ברוגע וראיתי איך החרטה עולה לה על הפנים. אני כל כך אוהבת לספר לאנשים מי אני, זה משגע אותם.
היא חסרת מילים. "עכשיו, אני רוצה קצת תשובות." אמרתי לאבא שלה.
"בשמחה. ליאנה היתה נרקומנית ואלכוהוליסטית, היא הפסיקה מההריון עד שאוולין היתה בת 7 ואז חזרה להשתמש. זה השפיע לרעה על החיים של אוולין, זה גמר לנו את הכסף לא יכולנו לשלוח אותה לבית ספר נורמלי אפילו. כשהיא היתה בת 12 ליאנה עזבה עם כל הכסף לילה אחד בלי התראה, הרסה לאוולין את הבריאות הנפשית ולגמרי גמרה לנו על החיים והנה היא כאן עם אומץ להראות פה את הפנים שלה שוב." הוא אמר, היא ניסתה להיכנס לו בדברים כמה פעמים וכל פעם השתקתי אותה.
"אוולין תחליט אם מגיעה לך סליחה. היא תחליט אם היא רוצה לפגוש אותך או לא. לך אין שום זכות להראות פה שוב את הפרצוף שלך ובטח שלא לדרוש דברים. אני לא שמה זין מה היו הסיבות שלך, את פגעת בבחורה שהכי חשובה לי. אז בזמן שאת פה שוב מאיזו סיבה שלא תהיה, כדאי לך לשמור על פרופיל נמוך ולא לעשות בעיות, שלא תצטרכי לראות מה קורה כשאת מעצבנת את לואיזה מורנו." קבעתי ובזאת הסתיימה השיחה.