Leo Moreno

40

ליאו ירדה בחזרה אחרי כמה דקות לבושה בטרנינג שחור וגופיה לבנה עם מגבת על הראש, "את רוצה גם להתקלח?" היא שאלה אותי.
"עוד מעט" השבתי לה.
"את רוצה לאכול משהו?" היא שאלה.
"לא" עניתי שוב בקצרה. אני לא רוצה להציק לה או משהו...
היא הסתכלה עלי קצת מודאגת והתקרבה אלי, "את בסדר?" היא שאלה והנהנתי לאט בחיוך קטן.
"אז למה את לא מדברת אלי?" היא שאלה.
"חשבתי שעצבנתי אותך אז אני נותנת לך מרחב..." אמרתי בשקט.
היא הניחה נשיקה עדינה על המצח שלי, "זה בסדר בייבי לא עשית שום דבר רע." היא אמרה. "זה סתם נושא מעיק קצת עבורי..." היא אמרה, יותר בשקט. "את רוצה לדעת למה זה באמת מעצבן אותי?" היא שאלה והנהנתי.
"הייתי במשימה, הייתי יהירה ולא מרוכזת. לא יצאתי משם בזמן והסתבכתי, נדקרתי וזה עשה נזק די גדול. אני כעסתי על עצמי שלא עבדתי טוב ולא הייתי זהירה, סיכנתי את עצמי ואת האנשים שלי ובסוף איבדתי חלק גדול ממני. זה כשלון גדול ומכוער ואני שונאת לחשוב עליו" היא סיפרה את ההסבר ששבר לי את הלב.
"זה עצוב~" אמרתי עם דמעות בעיניים.
"למה את בוכה? זה קרה מזמן" היא הסתכלה עלי מבולבלת.
"אבל זה עדיין עצוב..." מלמלתי, היא צחקקה בשקט והצמידה אותי אליה.
"אחחח הורמונים... אני לא מתגעגעת לזה" היא גיחכה וחיבקה אותי.
היו לי כל מיני שאלות, "תאמיני לי בייבי הפעם את באמת לא רוצה לדעת" היא צחקקה כשהיא ראתה את הפרצוף החושב שלי.
התחילה לכאוב לי הבטן, היא קמה לחמם לי כרית, היא חזרה עם הכרית ותה.
"תודה" אמרתי בחיוך נבוכה קצת.
זה עוד משהו שונה בליאו, אני בחיים לא הייתי מדברת עם אף גבר על זה, ובמקרים המועטים שכן הם נגעלו או זלזלו ברגשות ובכאב שלי.
אבל עם ליאו אני מרגישה בסדר לחלוק איתה את מה שאני חווה, לא רק בגלל שהיא אישה והיא גם חוותה את זה. גם אם היא היתה גבר הייתי מרגישה בנוח לדבר איתה על זה.
"ליאו..." אמרתי והיא מיד הסתכלה עלי, מחכה שאני אדבר. "אני אוהבת אותך" אמרתי. היא חייכה ובאה לנשק אותי.
"גם אני אוהבת אותך מיה קארה" היא אמרה אחרי שהתנתקנו. היא סידרה את הכרית על הבטן שלי, שתיתי את התה לאט והיא ליטפה את הגב שלי.
זזתי קצת כדי לסדר את הכרית וליאו הזיזה את היד שלה, "תמשיכי, הידיים שלך חמות וזה נעים" אמרתי. היא חייכה אלי בשקט והמשיכה ללטף לי את הגב בעדינות.
"את עצובה שאת לא יכולה להביא ילדים...?" שאלתי מסוקרנת.
"הו זה לא מעציב אותי בכלל. לא תכננתי על זה" היא אמרה מיד.
"ואם אני רוצה ילדים יום אחד...?" שאלתי בשקט.
"אז יהיו לנו ילדים. רק אם אפשר אני אשמח לאמץ" היא אמרה. "את תהיי אימא נהדרת" היא אמרה בחיוך.
"אני גם מתחברת לרעיון של לאמץ... אני רוצה להיות אימא טובה יותר עבור מישהו או משהי ממה שאימא שלי היתה אלי" אמרתי. "אני שמחה שאנחנו באותו ראש" חייכתי אליה גם.
"אני אוהבת אותך אוולין, אני אמרתי את זה ואני אגיד את זה עוד כל כך הרבה פעמים" היא אמרה ונישקה אותי חזק, "אני שמחה כל כך שאת גרה איתי.. שאת פה איתי, שאני יכולה לדאוג לך, להיות לידך עכשיו כשכואב לך, להירדם לידך ולקום לידך. את היקרה שלי, האור שלי, השמיים, השמש, הירח והכוכבים, את הכל." היא אמרה ברצינות. לא ידעתי איך להגיב, רק ניסיתי לעבד את המילים שלה והסתכלתי עליה מאוהבת, נצמדתי אליה והתכרבלתי קרוב אליה.
"ליאו, תספרי לי על קעקוע שאת ממש אוהבת" בקשתי, "אני אוהבת לשמוע את הקול שלך, זה מרגיע" הסברתי.
היא חשבה לכמה שניות, "יש לי מלאך ענק על הגב, הגוף שלו תופס חצי מעמוד השדרה שלי והכנפיים שלו פרוסות על כל השכמות שלי. הוא זוהר ומלא תקווה אבל הכנפיים שלו שחורות ויורדות לו דמעות מהעיניים. ביד אחת מורמת גבוה יש לו לפיד ובשנייה השמוטה חרב. הוא מסמל את המוות ואת החיים שאני לוקחת על הגב שלי לכל מקום איתי." היא סיפרה. "אני אוהבת את כל הקעקועים שלי, אבל הוא אחד גדול עם משמעות חזקה וברורה." היא אמרה.
"זה ממש יפה.." אמרתי בשקט. פיהקתי בעייפות והרגשתי שאני נרדמת עליה, "את עייפה בייבי?" היא שאלה והנהנתי לאט.
עשיתי מקלחת מהירה, התלבשתי בפיג'מה של ליאו כי גם כשהבגדים שלי פה אני אלבש את שלה, נכנסתי למיטה ליד והיא חיבקה אותי קרוב אליה והתחילה ללטף לי את הגב בעדינות שוב.
"מיה קארה..." היא מלמלה ונישקה אותי. נישקתי אותה בחזרה, היינו ככה דקות ארוכות- לא מתנתקות מהנשיקה האיטית.
התנתקנו בסופו של דבר והסתכלנו אחת על השנייה בשקט, "אני אוהבת אותך ליאו" אמרתי, היא אמרה בחזרה ותוך דקות ספורות כבר נרדמתי בידיים שלה.