עוד יום אחד

פרק 43- פיג׳מה ורודה

״אני יודע...״ אני שומעת מתוך שינה את תומס מדבר. אני מסובבת את ראשי אל דלת החדר בבית החולים. אני רואה רק את גבו המופנה אליי מחוץ לדלת.

״היית אמור לדעת יותר טוב מזה!״ קול נשי נשמע מעבר לדלת.

״אני יודע, אמא, בסדר! את יכולה להפסיק לדבר כל כך חזק? את תעירי אותה.״ תומס צועק בלחש.

״תעזבו את זה עכשיו,״ קול גברי מצטרף לשיח. ״זה לא מה שחשוב. תומס, אולי תלך להביא משהו לאכול ולשתות שיהיה לסופי כשתתעורר? וגם לך לא יזיק, למען האמת.״

נשמע שקט במשך כמה שניות לפני שגבו של תומס נעלם ומתרחק כשהוא נכנע.

בדיוק כשאני מתחילה לחשוב ששני הקולות האחרים נעלמו גם הם, הם מתחילים לדבר שנית.

״איזי, אולי תקלי על הילד?״ אומר הגבר. אבא של תומס. פּיט. ״זו לא אשמתו.״

״ברור שזו לא אשמתו!״ היא עוצרת לקחת נשימה.

איזבל.

״אני מניחה שאני פשוט... כועסת על עצמי שלא שמתי לב.״

״שלא שמת לב למה?״ פיט שואל.

״אתה יודע למה! שהוא חוזר לזה. ׳להמר׳ או אלוהים יודע מה עוד הוא עושה שם.״

על מי היא מדברת? תומס?

״בחייך, איזי, איך יכולת לדעת?״ פיט מגחך.

״אל תצחק. זה לא מצחיק.״ היא מזהירה. ״היינו צריכים לדעת שזו התמכרות שלא תעבור! ואני באמת האמנתי שזו הייתה הדרך שלו להתאבל ושהוא יפסיק...״

התמכרות? הדרך שלו להתאבל?

״את לא יכולה לדעת. הוא בטח הפסיק. הוא היה די נוכח בשנים האחרונות. אולי היו לו בעיות כספיות? את לא יכולה לדעת מה גרם לו לרדת לרמה הזו שוב.״

״אל תעמיד פנים ששכחת. הילדה הזו הועברה ממשפחה למשפחה בשכונה כמו ילדת רחוב מאז שאמא שלה מתה. בן אדם כמו אבא שלה הוא לא בן אדם שמהמר מתוך תחביב, בסדר?״ היא מתעקשת ונאנחת.

איזו ילדה? אני?

״כל מה שאני אומרת זה שיכולתי לדעת שהוא חזר להרגלים האלו. אני לא יודעת אם שמת לב או לא אבל הבן שלך ישן עם סופי כל לילה כבר שבועות. ואתה ראית את המבט שלה אז בארוחת הבוקר כשדיברת על הקזינו ההוא!״

״מה? איזה מבט? על מה את מדברת?״ הוא נשמע מבולבל. ״איזבל. לא. הייתה. לך. דרך. לדעת. הם שני נערים מתבגרים, זה לא מפתיע שהם ישנים ביחד! בעיקר כשמדובר בהם!״

שקט שוב.

״כבר סידרנו הכל, מותק. בואי נלך לשתות משהו.״ פיט אומר, נשמעת אנחת כניעה, והשניים נעלמים מטווח השמיעה שלי.