שלושה ימים עברו. לא דיברתי עם אף אחד מהם והם לא דיברו איתי. במשך כל השלושה ימים האלה הייתי עצבנית כל כך. הסתובבתי מאנשים לאנשים. או שאפילו לפעמים הייתי לבד. האמת, זה אפילו לא אכפת לי. הכרתי אנשים אחרים.
אני פחות כועסת עליהם אבל אני לא רוצה לדבר איתם. האגו שלי לא מאפשר לי לעשות את זה. בדיוק עכשיו השיעור האחרון הסתיים. אני מחכה כבר שסוף השבוע יגיע. נשאר רק את מחר וזהו. ואז אני הולכת לעבודה של אימא שלי.
ואני לא מאמינה שאני חושבת על זה אבל, אני מחכה ללכת לשם רק כדי להיות עם זאין או הארי. או אנני.רק השלמתי עם הארי אבל אני מרגישה כאילו אנחנו מסתדרים כבר הרבה זמן וזה מוזר מאוד כי רק לפני שנייה לא יכולתי לסבול אותו.
את כל הזמן אחרי בית הספר במשך שלושת הימים האלה ביליתי בבית, במיטה, עם הטלפון או הטלוויזיה. בטח הם שוב הלכו למקומות ואפילו לא קראו לי. לא שאכפת לי. כבר לא אכפת לי.
נו באמת, על מי אני עובדת? בטח שאכפת לי! חשבתי שהם חברים שלי לעזאזל. נייל הוא החבר שלי והוא לא דיבר איתי! אני פשוט לא מאמינה.
אני בדרכי אל שער בית הספר, שם אימא שלי בטח כבר מחכה לי. "הולי."
הסתובבתי. נייל התקדם מאחוריי. "מה?" נשמעתי חסרת סבלנות.
"אנחנו יכולים לדבר?" הוא שאל, נשמע נואש. "את מסננת אותי כבר שלושה ימים." אה, אוקי אז כן, שיקרתי כשאמרתי שנייל לא דיבר איתי. כאילו, הוא לא דיבר אבל הוא ניסה.
"אני חייבת ללכת." אמרתי.
"אני יודע. אנחנו יכולים להיפגש היום? אני אבוא אלייך או משהו?" הוא שאל. הסתכלתי עליו, הוא נראה מתחנן. נאנחתי והנהנתי. "אוקי. אני אדבר איתך." הוא אמר.
"ביי." מלמלתי והפניתי לו את הגב. הרגשתי צביטה בלב. כל כך רציתי לנשק אותו ולהגיד לו שאני אוהבת אותו. ואפילו שאני עצבנית עליו אני לא יכולה בלעדיו. אני יודעת שאני חייבת להשלים איתם, הם החברים שלי. אנחנו מכירים כמה שנים טובות. כל ריב שהיה לי איתם או עם אחד מהם נגמר יום אחרי. תמיד. הפעם זה לקח יומיים יותר, ואפילו שזה נשמע מעט זה הרבה.
כשיצאתי מהשער פערתי את עיניי כשראיתי את הארי ולא את אימא שלי. הוא נשען כנגד הרכב שלו. הוא חנה בשולי המדרכה מול השער. "כנס מהר." אמרתי ודחפתי אותו. הוא שאף אוויר בחדות, בהלם ממעשיי אבל עשה כדבריי. כן, באמת מה שהייתי צריכה זה שהארי יאסוף אותי כשנייל יכול לראות אותו כל רגע.
נכנסתי למושב ליד הנהג ועוד לפני שהספיק לחגור חגורה גערתי בו שיצא אל הכביש כבר. הוא עשה כדבריי, מעט מבוהל ולאחר מכן חגר חגורה. "הכל בסדר?" הוא שאל.
"איפה אימא שלי?" שאלתי.
"יש לה פגישה חשובה. היא אמרה לי לאסוף אותך. למה את כל כך לחוצה?" הוא שאל, מביט בי במבט חטוף.
YOU ARE READING
Roller Coaster// H.S
Fanfiction"החיים הם כמו רכבת הרים, יש עליות ויש ירידות. אבל זאת החלטה שלכם אם לצעוק או ליהנות מהנסיעה."
