Roller Coaster// H.S

5.1

אותו יום, שעה: 15:41

הבנתי לאן אנחנו נוסעים. זיהיתי את הדרך.

הנסיעה הייתה שקטה, הרדיו פעל והחימום ברכב עבד. היה קר בחוץ יותר ממה שחשבתי. אני ממש לא מחכה לחודש הבא. יהיה קפוא בחוץ.

הארי החנה את הרכב שלו ודומם מנוע. לא יצאנו מהרכב. כשהרגשתי את מבטו עליי הסתכלתי עליו בחזרה וחייכתי חיוך קטן. "למה אנחנו כאן?" שאלתי.

"לא היית כאן הרבה זמן." הוא אמר. "וגם אני האמת. הפעם האחרונה שאת היית כאן הייתה גם הפעם האחרונה שלי. אבל אם את רוצה ללכת אז אנ-"

"אני לא רוצה ללכת." קטעתי אותו וצחקקתי. הוא חייך חיוך חושף שיניים וגומות.

"קדימה בואי נצא." הוא אמר ופתח את הדלת. פתחתי את הדלת ולאחר שיצאתי טרקתי אותה. הארי נעל את הרכב ותוך כמה שניות התקדמנו אל שתי הדלתות של הסטודיו. הארי פתח רק אחד מהם ואז לקח איתו את המנעול.

לאחר שנכנסנו הוא הדליק את האורות ואז סגר את הדלת. שום דבר לא השתנה כאן חוץ מזה שהמקום צריך שטיפה.

הארי הניח את ידו על גבי התחתון. גורם לי להסתכל עליו. "את רוצה לשתות משהו?" הוא שאל. "או לאכול?"

הנדתי בראשי. "אני לא רעבה. תודה." חייכתי ואז הלכתי ממנו. עשיתי סיבוב בסטודיו ועברתי על כל התמונות. מהתמונה של הילדה עם הסוכרייה עד התמונה של הארי עם זאין וליאם. חייכתי כשנזכרתי בסיפור שהארי סיפר לי על התמונה הזו. של שלושתם.

"סיימת?" קולו של הארי נשמע לאחר כמה דקות. הסתובבתי אליו בחדות וצחקתי כשראיתי אותו שוכב על הרצפה.

"הארי הכל אבק." שילבתי את זרועותיי.

"הבגדים האלה גם ככה הולכים לכביסה אחר כך ואני הולך להתקלח." הוא צחק. "בואי לידיי."

עשיתי כבמבוקשו ותוך כמה שניות כבר נשכבתי לידו. ראשי על זרועו והוא מקרב אותי אליו. "הולי, אני שמח." הוא אמר פתאום. "איתך."

"גם אני." צחקקתי והרמתי את עיני כדי לראות את פניו. הוא הסיט את מבטו מהתקרה כדי להסתכל עלי גם למשך כמה שניות.

"אני באמת מתכוון לזה." הוא מלמל. "וזה מוזר כי בהתחלה לא סבלנו אחד את השני ותראי אותנו עכשיו. מחובקים ומאוהבים."

"אתה זוכר שהקאת לי על הנעליים?"

הוא התחיל לצחוק. "אל תזכירי לי הולי! זה היה כל כך מביך." צחקתי ביחד איתו אבל מהר מאוד חזרתי להיות רצינית.

"אתה יודע שאני מצטערת על הסצנה שעשיתי שם. נכון?"

"זה בסדר. גם ככה אף אחד לא זוכר. " הוא אמר. "אני חושב."

צחקקתי ועצמתי את עיניי.

"הולי, אני אוהב אותך."

נשימתי נקטעה ואז פקחתי את עיניי. התיישבתי במהירות והסתכלתי עליו. הוא התיישב גם הוא ונראה טיפה מבולבל. הבלבול הזה הפך לדאגה. "א-אני מצטער. א-אמרתי משה-"