יומן חצוי(1)-והאלה החדשה

עידו מתעלף, אני ופיצוצים? לא הולך טוב

אז האוטובוס עצר, "יש פה אגם והמטבע מצביע עליו" צעקה אפרת לכולם.
כמה צפוי שפוסידון יעשה את זה... אז לילי עדי עידו ובל צללו לאגם.
הם לא חזרו הרבה זמן אז חשבתי על האלים, אני בקושי עיכלתי את זה חשבתי על חצויים, איך אנחנו מאשימים את האלים בהכל, העובדה שאנחנו יודעים עליהם משפיע עלינו, למשל אני היתאהבתי בהלן מהר מאוד וניפרדתי ממנה מהר כי היא בגדה בי, הכרתי אותה רק כמה ימים ובקושי היינו זוג עדיין כאב לי שהיא בגדה בי. למשל דניאל הוא הבין למה איימתי עליו אבל עדיין נקם בי, עצם זה שאנחנו יודעים עליהם משפיע עלינו, בטח יש עוד מיליון סיפורים שאני לא יודע עליהם.
הרגשתי משהו בכיס המעיל שלי (כן אני לובש מעיל בקיץ) מה שהזכיר לי ששנת הלימודים ניגמרה כי היום האחרון של הלימודים היה היום של המפ"מר במתמטיקה.
לא פלא שהמחנה היה עם חצויים שהגעתי.
חזרה לסיפור אז הושטתי יד לכיס המעיל ויצעו משם שני גולות מארד שמימי, זרקתי אחת כדי ליבדוק מה זה, אולי זה משהו מסוכן.
הגולה היתפוצצה והגולה השניה שלא זרקתי הישתכפלה.
הכנסתי לכיס את הגולות מהר.
"רק אני קיבלתי נשק חדש?" שאלה סאני
"לא" ענתה מיטל
כולם ניסו את כלי הנשק ורק אני הסתרתי את הגולות. אסור שכוח כזה יגיע לידיים שלי, אני מושפע ממטבע עדיין וזה לא יעזוב אותי.
ואז הם חזרו שעידו בידהם מעולף.
"עידו היתעלף שלקח את מטבע היפנוס" אמרה עדי שהחזיקה אותו, האמת שהיתרשמתי מהכוח שיש לה היא כנראה הרבה זמן במחנה, בטח היא עברה הרבה אימונים.
"ברור שהוא ישן זה מטבע היפנוס" אמרה יוני.
"אז ניצתרך ליסחוב אותו?" שאלתי
"כן" אמרה עדי שנראתה אדומה מהמאמץ.
באתי לעזור לה ביחד עם סבתא למרות שהגוף הקטן והכחוש שלי לא עזר הרבה.
הנחנו את עידו על מושב באוטובוס והמשכנו לינסוע.
היתקשרתי לאחת האחיות שלי לורי לגבי המפ... לא מגלה לכם.
"היי עידן איך הולך במסע?" לורי שאלה
"סבבה מצאתי עוד אחות, איך את?" שאלתי
"בסדר אתה יודע עובדים קשה בישביל *צונזר באדיבות ביתן אתנה*" היא אמרה
"טוב איך אנחנו מתקדמים למטרה?" שאלתי
"כן גילינו עוד כמה נשקים ישנים ופיתחתי דגם חדש ל*גם צונזר*" לורי אמרה
"יופי יופי, רק תידאגו שכירון לא יחשוד, אסור שהוא יגלה" אמרתי
"אל תידאג. מה אתה מתכוון לעשות עם ה10 שלך?" שאלה אותי לורי
"לא יודע ישלי רק 6 שכבר תיכננתי" אמרתי
"נוו ספר, אתה יודע את שלי כבר" היא אמרה
"כן יש לך מעולים אני לא יודע לגבי שלי אבל בסדר מה שחשבתי הוא *צונזר סליחה אסור לי לגלות לכם, אחרת תספרו לכירון והכל הלך קפוט*" אמרתי.
"נחמד, לא הסיגנון שלי אבל נחמד" היא אמרה.
"לא פייר את לקחת את כל הטובים" אמרתי
"טוב ביי" היא אמרה וניתקה.
שיחקתי בטלפון עד ששיעמם אז היתגנבתי לתיק של עדי וריפרפתי ביומן החצויים שלה, עשיתי גם ככה אצל עידו, וסבתא סאני שני אפרת ירון וכל השאר...
הם כתבו יותר ממני בהרבה, מבאס להיות החדש זה עם הכי פחות, זה שלא יתייחסו אליו כאחד משלהם במאה אחוז, הם היו חבורה מלוכדת כל כך והרגשתי שאני נידחף באמצע.
אבל שאתה חי כמוני מתרגלים.
ישבתי ועברתי על היומן של עמית, שיעמם לי אל תאשימו אותי, גם ככה בסוף שנה כירון קורא את היומנים ובוחרים כמה או אחד, האלה הכי טובים ומפרסמים אותם לעולם בני התמותה כדי שאולי יבינו שיש אלים.
אז ישבתי עד הערב מזלי האוטובוס היה ענקי פתאום, מוזר אבל לא היתלוננתי.
חשבתי על החלום שלי ולוסוף נירדמתי.
חלמתי אותו הקונספט של החלום הקודם, הייתה ילדה בעלת שיער שחור חלק ועיניים שחורות כמו זפת,בלה בלה בלה חושך בלה בלה בלה אישה אפלה בלה בלה בלה, בלההה.
היא הפכה ילדה מתולתלת עם שיער חום ועיניים חומות כמו שוקולד צ׳יפ זיהיתי את העיניים שלה אבל לא הבנתי מאיפה.
והיתעוררתי למשמר בלילה, עמית העירה אותי בעזרת סליים על הפנים.
היא צחקה שראתה את המבט המבולבל שלי, שמחתי שהיא צוחקת זה סימן שהיא מתגברת על המוות של ההורים שלה, לא ידעתי איך זה מרגיש אבל תיארתי שזה נוראי, כאילו הם נירצחו מול עיניה בשיחה באיריס נט.
אני מבין אותה, ניגבתי את הסליים כמה שאפשר ושמרתי.
קראתי לזאבה ההיא שתהיה איתי, ראיתי בה כמו אמא שניה.
ליטפתי אותה ודיברנו כאילו אנחנו בן ואמא.
היא היתייחסה אלי כמו אל גור שלה וזה הרגיש טוב שהם מקבלים אותי כ'חלק מהלהקה'.
אחרי המשמרת שלי הערתי את סאני, שהיא ראתה את 'אמא' שלי היא ישר צרחה "זאביייים" בהיתרגשות וליטפה אותה.
שחכתי כמה סאני אוהבת חיות דמויות כלב, כמו תנים וזאבים.
"לילה טוב" אמרתי
"כן כן מה שתגיד" היא אמרה לי וליטפה את הפרווה השחורה של 'אמא'.
נירדמתי לאט לאט.
בבוקר היתעוררתי מהצרחה של עידו.
הוא צעק "הגשמה" והרגשתי מוזר מאוד, ואז רק קלטתי שהאוטובוס הפך ללימוזינה...

וגם סליחה שהפרק קצר יחסית רק 750 מילים סורי.