יומן חצוי(1)-והאלה החדשה

האשמה

עברנו את הרחובות כמו טיל רצנו ואני מודה ירון רץ כמו שד, זיגזגנו בין אנשים מבולבלים ראיתי אפשרות לעלות למעל החנויות ועליתי לשם קפצתי מגגות של חנויות שלא היו רחוקות כל כך כמו פעם זיהיתי את המקום שכונת דרך הבשמים מאחוריי בית הספר שלי לשעבר והדרך להגיע לשם זה דרך בית ספר, המשכתי לקפוץ מגג לגג ונחתתי ליד ירון ואפרת בשער בית ספר, "שניכנס?" שאלתי
"אוקיי" הם ענו כאחד
אחרי דקה של טיפוס מעל הגדר שהייתה מאוד גבוהה היינו בבית ספר
"למה לא ניכנסנו דרך השער? הוא פתוח" שאלה אפרת
"לא חשבתי על זה" אמרתי
החזקתי בכתף שלי בפתאום נשטפה בכאב הסתכלתי על כף ידי שהייתה מונכת על איפה שכאב והיא הייתה שטופת דם
"אתנה באמת לא נתת חוכמה לילד אני לא מבין?!" ירון צער לשמים
"שתוק אתנה נתנה לי מה שהיא לא נותנת לילדים האחרים שלה, הידע שלי זה לא מה שאתנה נתנה לי ואני עדיין יודע יותר ממך" אמרתי והוצאתי לשון
הכאב שטף את גופי ובקושי עמדתי בקצב של ירון ואפרת, ופתאום צרחה נישמע ושתי אמפוזות הגיחו מהצללים,אחת הישתגרה סנטימטרים ספורים לפני ובעטה לי בחזה בחוזקה וכך גם לאפרת, האמפוזה צרחה בחוזקה וירד דם מרגלה שנראת כמו רגל רובוט מתכתי הסתכלתי על השרשרת שלי ועל מקור העורב החד ראיתי דם מפלצות זהוב אך השרשרת התעקמה ניסיתי ליפתוח את הפגיון שלי אך השרשרת הדליפה עשן ופלטה חשמל, נראה שהפגיון שבור אין לי סיכוי מול אמפוזה בידיים חשופות ופצצות לא ממש יעזרו לי פה, יללתי חזק וזימנתי כ20 זאבים שעמדו סביבי, נאלצתי לעשות את את הדבר שאני הכי טוב בו, הדבר שאמא שלי הורישה לי: להיות ספונטני, לחשוב מחוץ לקופסה ומהר, ולשחק שח מט!
דמיינתי את ירון כמכונת מלחמה משומנת וחזקה ונראה שהוא הולך להיות המלכה, האש של אפרת לא הגיע מספיק רחוק אבל הייתה קטלנית לכן היא תהיה הפרש, הזאבים יהיו חיילים רגילים והפצצות שלי יהיה 'הקרבות' ככה אני קורא לזה אני מקריב חייל לטובת הריגה של חייל אחר יותר חזק, אני אשתמש בפצצות כדי שאמפוזה תתחמק ותגיע לטווח הריגה של אחד החיילים שלי, טיפסתי על מתקני משחקים של בית ספר כדי ליראות את כל הקרב, "ירון תתקוף את הרגל הבריאה של האמפוזה עם החולצה בירוקה" הוא ניסה ליפגוע בה אך היא היתחמקה, "מייק, נץ, צלקת, רינגו, פנסי, מרינה, אורק, פומה, ניקי, מאיה, ליה, איקס, ג׳ון, פיקה, רוג׳רס, טיקה, אס, וג׳ימי" תסתערו על האמפוזה שנראת כמו חזרזיר" אמרתי וראיתי האמפוזה בהבעט פנים מופתעת וראיתי את ירון ואפרת מגחכים וכמה זאבים מחייכים איכשהו, שלחתי כ18 זאבים על אמפוזה, אין מצב שהם לא יצליחו לנצח אותה כל עוד אני משגיח עליהם מדי פעם אבל הקרב האמיתי התרכז באמפוזה שיכולה להשתגר ממקום למקום, מפני שאלה הכי מסוכנות
"מאמא ואלפה תשמרו מאחור ותיתערבו ברגע שאני מסמן" דיברתי אל שתי הזאבים כולל למנהיג הלהקה, דומינו וקינדר לא היו בסביבה וזה חבל אבל נסתדר
"אלפה עדיין לא" צעקתי
"אפרת תיצרי מעגל של אש סביבך" פקדתי
"קמירה זה לא פייר הם רבים מדי" צעקה האמפוזה מוקפת הזאבים שנראה שהם פצועים אבל הם עדיין על הרגליים נחושים לקרב,
"באהבה ומלחמה הכל מותר, והיקום לא פייר" אמרתי
והיא התחילה לשסף זאבים אך ידעה שאין לה סיכוי
ירון ניסה להכות באמפוזה השניה אך לשיוו ראיתי שהאמפוזה מתעסקת בעינה השמאלית ונראה שראייתה הטשטשה "אלפה מאמא עכשיו" צעקתי והם זינקו על האמפוזה המבולבלת, היא חוסלה תוך שניות והקרב נגמר הזאבים היו שרועים על הרצפה מלאים דם ורק צלקת ומאיה שרדו חוץ מאלפה ומאמא זאבה, האשמה כיסתה אותי כמו סמיכה, אני גרמתי למותם והרגשתי שליבי כמו משקולת אם הייתי רק פועל אחרת אבל
פישלתי והגרון שלי חנוק מדמעות, הלהקה הייתה כמו המשפחה שלי ולראות אותם מתים כאב כמו סכין בלב, אלפה מאיה מאמא וצלקת גררו את הגופות משם ולא דיברו איתי מילה אחת אפילו, פתאום ארטמיס הופיע ופניה כעוסות, ירון ואפרת דיברו בצד וארטמיס ניסתה לדבר בקול סבלני,
"עידן ברור לי שטעיתי שהפכתי לפטרונית שלך" אמרה ארטמיס
"אב..." ניסיתי לדבר אבל ידעתי שהיא צודקת
"איני אקח את כוחותיך ממך זה בילתי איפשרי כבר הם חלק ממך, אך היני יכולה להוסיף לך קללה, אשר אני אופיע בלילה בכל התגלמותי כוחך יפגע בסובבך חזרה "
היא אמרה בחוזקה וכבר שיארתי מה זה אומר
"הייתה זו שטות לקחת את חסותי עלייך כוחותיך ישמרו אך אתה לא בחסותי יותר ואין לנו כמעט כל קשר יותר" היא אמרה וצרב לי בכתף פיתאום אך זה לא שינה לי
"ארטמיס בבקשה לא, אני מצתער" אמרתי אך היא כבר הלכה
היסתכלתי על כתפי ואיפה שקודם כאב והיה מלא דם, הדם הפך לקעקוע של פני זאב וירח בצבע אדום, זה נראה כמו סימן לקללה או משהו זה עשוי מהדם שלי זה אומר שמפלצות עכשיו יריחו אותי יותר טוב? אולי אך זה לא משנה איבדתי את הנשק שלי, איבדתי את הפטרונית, וקוללתי בקללה וואו יום ממש רע
המשכנו ללכת והרגשתי שכתף שלי נהיתה כבדה מאוד כמו משקולת האשמה לא עזבה והכעס התחיל לחדור לגופי כאילו הזריקו לי אותו כעסתי על עצמי ורציתי להרביץ לעצמי על הבחירות שלי, גם התיסכול לא איחר לבוא הרגשתי תיסכול על זה שאיכזבתי את ארטמיס ומילותיה כאבו כמו הקעקוע דם שהיא השאירה עלי הייתי בסערת רגשות גדולה יותר מהאולימפוס וחשבתי רק על איך הייתי מרגיש אם אני הייתי במקום נץ או רינגו או טיקה מה היה קורה אם הייתי מחויב ליקפוץ אל מותי כי פקדו עלי את זה, אם האדס לא ישלח את הזאבים האלו אל האיליסיום אני ארצח אותו אישית הזאבים האלה שירתו את ארטמיס ורק בגלל טעות שלי הם מתו, שחושבים על זה לאין באמת חיות מגיעות שהם מתות? אני אדאג אישית שהאדס יקח את 18 הזאבים אלה לאיליסיום הגן עדן של עולם המתים
הלכנו לדרך הבשמים חצינו דרך הוילות הגדולות והאשמה רק גברה בתוכי והייתה לי כמו סופה בתוך הגוף, הרגשתי שהאשמה היא כמו דבורים שכלואות בתוך הגוף שלי ומחפסות דרך לצאת, הם עוקצות אותי ונוגחות בי בחוזקה, הרגש הזה שאני אחראי למוות של הזאבים האלו אכל
אותי מבפנים, אני מעולם לא אשתמש בכוח הזה שוב כדי לסכן עוד זאב, הרגשתי גמד ונמוך (לא שזה שונה מהרגיל) כאילו אני זאב בעצמי שהולך ויודע שאחיו מתו וראיתי פתאום את אפרת וירון בוהים בי והם ניראו הרבה יותר גבוהים, הם שלפו נשקים וחיוונו אותם אלי ולא ידעתי למה, ניסיתי לדבר איתם אבל כל מה שהוצאתי מהפה שלי הוא כמה נביחות חלשות כמו של גור כלבלבים קטן וחמוד,
היסתכלתי על רגלי והם היו סעירות מהרגיל ובלי נעליים או ג'ינס, אז יש שתי אפשרויות למצב הרגע, או שאני הילד הכי שעיר בעולם ואני הולך להיכנס לסיפרי הגינס יאי ליי, או שהפכתי לגור זאבים...