ראייתי נהייתה מטושטשת,
קצב הריצה שלי נהיה יותר ויותר איטי והרגשתי שכל צעד שלי יותר ויותר כבד.
נעצרתי כשאמא אחרי, מבט מודאג עבר על פניה.
"בר? ילדה שלי? " קראה לי אמא והניחה את ידה על זרועי, "אני לא מרגישה טוב אמא" אמרתי והיא הניחה את ידי סביבה כדי לעזור לי ללכת.
הכאבים בבטן התגברו וממש כמו סכינים דקרו אותי.
הגענו לבית חולים, עמדנו בכניסה.
שקעתי לתוך 'שינה' , לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר, "הצילו! בבקשה שמישהו יעזור לבת שלי! " את צעקות אמי שמעתי ומיד אחרי כן עיניי נעצמו וגופי הרפה.
"תחזיקי מעמד בר, ילדה שלי שרדת 16 שנה עם אבא שלך.. אני בטוחה שתשרדי את הניתוח! היא הדבר הכי יקר לי בבקשה תצילו אותה" קולה הבוכה של אמי נשמע .
עיניי לא יכלו להפתח וקול ציפצוף שחוזר על עצמו הושמע בקול חזק.
"דוקטור היא בפירפור חדרים" "תטענו על 180"
"קדימה ילדה תהיי חזקה"
אני חזקה?
איך אפשר להיות חזקה כשכל החיים אבא החליש אותי?
אני חייבת להיות חזקה.
אם לא בשבילי, בשביל אמא.
אני לא יכולה להשאיר אותה לבד בעולם.
"והיא חזרה אלינו" מחיאות כפיים נשמעו וקול הבכי של אמא נשמע רועם מתמיד,
"תודה! תודה! תודה! " צהלה בחיוך, הלוואי שהייתי יכולה לפתוח את עיני כדי לראות את פניו של הדוקטור זה היה יכול להיות מצחיק.
החדר שרר בדממה שוב, עיניי עצומות ואני לא יודעת אם אני לבד או עם מישהו.
אני חייבת לפתוח את עיני, חייבת.
קדימה בר, קדימה!
"ברי? " קולה הרגוע של אמא נשמע שבור,
פתחתי את עיניי למראה של אמא כשעיניה מלאות בדמעות, "א..אמא" קראתי כשגרוני חנוק מהבכי, בשניות זרועותיה עטפו את גופי הצנום מה שהקשה עלי טיפה לדבר. ולנשום.
"אני דאגתי כל כך ילדה שלי" אמרה
"אני הבטחתי לך שאני איתך אמא, הכל בסדר, נגמרו הימים של אבא" אמרתי, נגעלת למשמע המילה הזו.
"טוב אני יורדת למטה להביא לנו קצת אוכל,
מגיע לנו לאכול אוכל נורמאלי את לא חושבת? " אמא שאלה בחיוך גדול שהתפרס על פניה משמחה.
אני רואה שהיא מאושרת, זה מגיע לה.
היא יצאה מהחדר לא לפני שנשקה ללחיי פעם אחרונה.
לקחתי את הספר שהיה מונח על השידה שליד מיטתי, זה הספר של אמא ומרוב שיעמום התחלתי לקרוא את התקציר כשקול חזק מפלח את דממת בית החולים,
זה לא היה ברור אבל זה היה נשמע כמו- ירייה.
תחילה ניסיתי להתרומם מהמיטה אבל נסיון זה כשל, נכנסתי ללחץ.
אני חייבת לראות מה קרה,
המשכתי להתרומם, מרגישה את הכאבים מתגברים וחום מתפשט בגופי אבל זה לא עניין אותי.
בסופו של דבר הגעתי למצב ישיבה והתיישבתי במהירות ובזהירות על כיסא הגלגלים שהיה קרוב למזלי.
יצאתי מהחדר רואה אנשים רצים כשמבט מבוהל על פניהם, "כל הכוחות מתבקשים להגיע לאגף המערבי" אמר שוטר שקרא במכשיר הקשר שלו בזמן שהלך במהירות,
אני לא מצליחה להבין מה קורה פה ומה שהכי מדאיג אותי, זה איפה אמא??
YOU ARE READING
Fear between love
Romance"אנחנו יחד בזה, אני אשמור עלייך אמא, הכל יהיה בסדר" לחשתי לה בשקט כשברחנו החוצה, רצנו במהירות, לא מסתכלות לאחור, מפחדות שמבט אחד אחורה והוא יהיה שם, ירדוף אחרינו ויהרוג אותנו. "אנחנו חופשיות" •• איך זה שברגע אחד, החיים יכולים להשתנות מקצה לקצה. כל...
