Fear between love

\\ chapter 30 \\

אנחנו יוצאים מאולם הבאולינג כשבידי ברד קרח בטעם ענבים שהביאו לי בשל הניצחון שלי בבאולינג.
יובל לוקחת אותנו לטיילת שמשקיפה לים.
״בני אין לי כוח ללכת״ נטלי מייללת לבן בזמן שהוא מדבר עם דניאל ואני ויובל הולכות לבד מקדימה.
״יוב כמה זמן?״ בן שואל לאחר ההתבכיינות של נטלי,
״חצי שעה״ היא עונה ואנחנו מסתכלות אחת על השנייה ומתפרצות בצחוק רועם.
״מה?!״ היא צורחת ובן משתיק אותה ואומר לה שעבדנו עליה.
״חתיכת מטומטמת״ נטלי אומרת ליובל ושתינו מסתובבות אליה, ״דברי יפה לחברה שלי״ דניאל מזהיר אותה כשהוא מפנה את האצבע שלו לעברה.
היא משמיעה נחרת בוז ואנחנו ממשיכים.
אווירת הלילה נעימה, האוויר והרוח שלא מוגזמת מדי,
הירח שמאיר לנו במקצת והכוכבים שאני יכולה לשקוע לתוכם משרים בי אנרגיה טובה.
בלי מחשבות.
בלי דאגות.

אחרי מספר דקות של הליכה נטלי עוצרת וגורמת לכולנו לעצור, בגללה.
״דייי בן נמאס לי! בוא נחזור שנינו״ היא רוטנת וקוצרת לעברו של בן כשהוא לא יודע איפה לקבור את עצמו באותו הרגע.
״בואי, עוד קצת ״ הוא אומר ומושיט לעברה את ידו,
״עוד קצת״ אני מחקה את דבריו ליובל, ככה שרק היא תשמע אבל כנראה שלא היא היחידה ששמעה-
בן ודניאל מסתכלים אליי ואל יובל שכרגע אנחנו צוחקות ובעיקר עצבניות.
״נו בן אני הולכת תחליט אתה בא או לא?!״ היא צועקת ומפנה אליה את תשומת הלב של כולנו,
״לא״ אני ויובל עונות בשקט,
״חתיכת זונות״ נטלי מתעצבנת והולכת לעברינו כשהיא לוקחת ממני בכוח את הברד ושופכת לעברינו.
הבעיה היחידה- זה פגע רק בי.
וזה שורף לי בגוף מהפצעים.
יובל מוציאה מפיה שיירת קללות לעבר נטלי ובאה לעשות לה משהו כשדניאל עוצר אותה בגופו.
נטלי לוקחת את ידו של בן ולוקחת אותו איתה כשהוא עוצר במרחק קטן מאיתנו ככה שאנחנו לא שומעים ובעיקר בגלל העצבים שיובל כרגע מפגינה.
דניאל מנסה להרגיע אותה אבל אני רק מסתכלת לעבר בן ונטלי שכרגע משוחחים אבל בעיקר נראים רבים.
קר לי ושורף וצורב לי.
אני לא שמה לב לרעידה בגופי עד הרגע בו בן מניח עליי את הג׳קט שהיה על גופו.
״מ..מה אתה עושה? יהיה לך קר״ אני אומרת ובאה להרים את הג׳קט ממני אבל ידיו עוצרות בעדי,
״אם היה לי קר לא הייתי מביא לך״ הוא מוסיף בחיוך,
״אתה שקרן״ אני אומרת ״אני יודע״ הוא מאשר וגורם לחיוך קטן לעלות על פניי.
״איפה ההיא?״ אני שואלת ״נטלי קוראים לה, והיא הלכה״ הוא אומר בקלות כשאנחנו מתקרבים אל האוטו, אחרי יובל ודניאל כשהם מחובקים ומדי פעם מתנשקים כמו מאוהבים אמיתיים.
״אני רוצה שנדבר״ הוא מודיע ועוצר במקומו.
״לא בן,די״ אני אומרת וממהרת לאוטו,
״נסענו?״ דניאל שואל כשהוא סוגר את הדלת אחריו ,
״אני דקה הולכת לשירותים ובאה״ אני מודיעה והולכת במהירות, מרחיקה ממני טיפה את החולצה הרטובה ומורידה ממני את הג׳קט של בן.
ריחו עוד נשאר מה שגורם לי להסניף את זה.
אני מתעשטת על עצמי ושואפת את פניי,
כל מה שאני רוצה זה להגיע הבייתה ולהוריד את הבגדים, להתנקות ולנוח.
הכאב עדיין מורגש וזה הגיע למצב שאני מתרגלת לכאב הנורא.