Fear between love

\\ chapter 7 \\

"זאת שירה, היא הבת שלי" עדי הסבירה לי בקול מתוק כל כך שרציתי לחבק אותה כל שנייה, "מה? כבר יש לך בת? בת כמה היא? " שאלתי והיא צחקה מדבריי, זה מה שאני אוהבת בילדים קטנים, הם תמימים ופיצים, הם צוחקים מכל שטות שאפילו אני לא אבין מה מצחיק ורק לשמוע את הצחוק שלהם עושה לי טוב.
"כן שירה היא הבת שלי, היא ב..בת שתיים" אמרה וגרמה לצחוק להפלט מפי.

הזמן עבר והשעה 00:05 , עדי התחילה להתעייף אבל עדיין, מלאה באנרגיה.
"עכשיו אני אבדוק אותך" אמרה ופנתה אלי,
היא החליטה שנשחק ברופאה וחולה,
עד עכשיו היא בדקה את שירה ועכשיו היא תבדוק אותי,
דלת הבית נפתחה ולא הצלחתי לראות מי שם, הצעדים התקדמו לעברנו ואני הייתי עם הגב לשם, עדי מיד נעמדה ורצה, "בנייי" קולה שנמשך וההתלהבות בקולה גם כן נשמעה,
הסתובבתי והכוס מפלסטיק שעדי נתנה לי נפלה, זה אמיתי??
חיוך התפרס על פניו, אוח!!!
"בן" "בר" שנינו אמרנו וגופי התפוצץ מעצבים וכעס, "בני זו בר" אמרה עדי הקטנטנה והוציאה אותי מהכעס בשנייה,
"אנחנו משחקות עכשיו אז אל תפריע לנו טוב? " שאלה והחזיקה בלחייו בין שתי ידיה הקטנות, "טוב קטנה" אמר בקול צרוד והיא נשקה לשפתיו לשניה, בובית.
"בן הוריד את עדי לרצפה ועלה לקומה למעלה לא לפני שקרץ לעברי וגרם לי לגלגל את עיני, "איך את מרגישה? " שאלה עדי ברצינות שהצחיקה אותי, "אני לא מרגישה טוב" אמרתי ואימצתי את גרוני להשתעל
"אוי ואבוי זה נשמע לא טוב, נכון שירה? " שאלה אותה וגרמה לי להחניק את הצחוק שלי, אחרי כמה דקות שהיא המשיכה לבדוק אותי בן ירד כשהוא עם מכנסי טרנינג ובלי חולצה, גורם לי להביט בו מספר שניות,
"דידה תגידי לחברה שלך שתפסיק לבהות באח היפיוף שלך" אמר "טיפש" החזרתי את מבטי אליה, היא לא שמעה והרגשתי הקלה.
"בן עכשיו אני בודקת אותך" אמרה והלכה לעברו, "אבל אני חושב שבר צריכה שתבדקי אותה, בבטן" אמר וחייך חיוך רע, הוא מגעיל אותי, "ברי, את יכולה להקריא לי סיפור? " שאלה ברוגע ופיהוק יצאה משפתיה, היא כל כך מתוקה!
והיא גם התעלמה מהדברים שבן אמר וזה עוד יותר שימח אותי.
"בטח בובית בואי נלך לחדר שלך" אמרתי והיא לקחה סיפור ועלתה למעלה כשאני אחריה, הופתעתי לגלות שבקומה השנייה יש רק את החדר של שרון ושל עדי, ובקומה השלישית החדר של בן.

אחרי שהקראתי לה את הסיפור היא נרדמה אפילו לפני כנראה וכיסיתי אותה בשמיכה חמימה, השארתי את האור הקטן וסגרתי את הדלת עד החצי שיהיה טיפה של אור.
ירדתי למטה, בן כנראה במטבח כי שמעתי משם רעש של כלים והוא לא היה בסלון,
התחלתי לסדר את המשחקים והבלגן שעדי ואני עשינו, הבטן החלה לכאוב לי והחולצה הצמודה לא עשתה לזה טוב,
החזקתי בידי את החולצה ככה שהיא לא תצמד לבטני וביד השנייה סידרתי קצת,
"קחי" בן הגיע והושיט לעברי חולצה שלו,
מאיפה הוא יודע שכואב לי שם.. אני לא יכולה להבין אותו.

"תודה אבל זה בסדר" אמרתי "זה לא, עכשיו קחי" הודיע לי ודחף לידי את החולצה.
לקחתי והלכתי להחליף, חזרתי לסלון ובן ישב על הספה וצפה בטלוויזיה, המשכתי לסדר והנחתי את החולצה על הספה "את לא צריכה לסדר" אמר והמשיך להסתכל על הטלוויזיה, שודר סרט אימה שבמקרה הכרתי,
"הוא ימות" הודעתי וגרמתי לו להסתובב לעברי "למה את קקה ?" שאל וגרם לצחוק להפלט מפי,
סיימתי לסדר והתיישבתי בקצה של הספה ככה שלא ליד בן,
עיניי כמעט ונעצמו ואז נשמעה הטלוויזיה בווליום חזק, "מצטער ניסיתי להחליש" אמר ולא יכל להחניק את צחוקו חייכתי חיוך מזוייף מעצבים והתיישבתי , מיישרת את גבי כדי שלא ארדם,
"קחי" הושיט לעברי קערה עם גלידת שוקולד, "תודה" מילמלתי בחיוך.
"אני לא התכוונתי להתנהג אלייך ככה במסיבה" הודיתי ומבטו עבר אליי, וואו, למה הוא נראה כל כך טוב?
מזל שהוא לבש כבר את החולצה קודם אחרת הייתי מתעלפת מהיופי שלו, הוא גורם לי להתחרפן!
"אז למה לא אמרת? אפשר לחשוב.. " אמר, כן בן, הייתה סיבה וכן אפשר לחשוב.
"תראה, אין לי חיים מושלמים ו.." עצרתי כי הדמעות עלו בגרוני, וחנקו אותי,
"בואי נעשה ככה, אני אשאל ואת תעני על מה שמתאים לך" אמר ואישרתי , אני לא יודעת למה אבל הייתה לי תחושה טובה.
לא פחד, לא חשש..
"זה קשור לזה שעברת מקום ובית ספר? " שאל "כן"

"קשור להורים שלך? "
"כן"
"הם היו מתעללים בך? "
"לא בדיוק"
"אמא שלך? "
"לא"
"אבא שלך? "
"כן"
"הוא דקר אותך בבטן? "
"כ..כן"

"אפשר להפסיק אם את רוצה" אמר וידו אחזה בזרועי,  מגעו היה נעים וחמים,
ניגבתי את הדמעות מעיני "אני בסדר"
הודעתי.

"הוא גר איתכן עכשיו בבית החדש? "
"לא"
"אמא שלך? "
"לא"
"היא הלכה איתו? "
"לא"
"קרה לה משהו? "
"ה..הוא רצח א..אותה ..בן" התפרקתי, גופי רעד ונשימותיי התגברו והתחזקו, אני סוף סוף הבנתי, שהיא באמת מתה.
"בר, בואי" ביקש ולקח את גופי אל בין זרועותיו, מחבק אותי, לא חשבתי בכלל על זה שאני כרגע בין הידיים של בן, רק על המחשבה שבאמת אמא שלי נרצחה על ידי בעלה, על ידי אבא שלי.
"אני מצטער" אמר בשקט "הכל בסדר בר, הכל יהיה בסדר, תרגעי" לחש לי והושיט לי את כוס המים, שתיתי לאט ובן עטף את גופי בזרועותיו, מנגב את דמעותיי,
"את גרה לבד נכון? " שאל והנהנתי,
"את יכולה להיות פה בר" "אתה לא צריך את הכובד שאני מפילה, זה בסדר בן, אני אהיה בסדר.. " הסברתי והלכתי לשירותים, שוטפת את פניי במים הקרירים,
יצאתי וראיתי את בן בא לכיווני, "אמא שלי ביקשה ממני להביא לך כבר עכשיו כי היא לא רצתה שסתם תישארי" אמר והושיט 280 שקל, זה יותר מדי "בן לא , זה הרבה ממה שהיה צריך" הסברתי והחזרתי לו,
"קחי ואל תתווכחי לשם שינוי" החזיר לי את הכסף וחייך אלי "תודה בן, באמת" חייכתי ויצאתי מהדלת, פוגשת פעם אחרונה במבטו וממשיכה בדרכי.

כלום לא בסדר.
בן חושב שהכל יהיה בסדר אבל זה לא.
החיים שלי ריקים בלי אמא שלי.
בלי האור של הבית, האור שלי.
ואני בת רעה.
במקום להתאבל עליה אני עסוקה בפלירטוטים עם בן ולצחוק וללכת למסיבה עם יובל.
קשה לי עם המצב הזה, אני בת 16 למען השם, איך אני התנהל בעולם הזה??
אני מתגעגעת לאמא.
יותר מהכל.