Fear between love

\\ chapter 17 \\

סוף השבוע עבר לו במהירות,
אתמול חזרתי הבייתה עם יובל כשהיא חזרה לבית שלה אחרי המון נסיונות שאבוא לישון אצלה ובעצם, לגור אצלה.
אני ובן לא שכבנו, אני מחכה לרגע המתאים והוא מכבד את זה, בכל זאת אנחנו בקושי מכירים..
שרון שלחה לי הודעה בה היא שואלת אם אני פנויה לבייביסיטר לעדי היום אחר הצהריים.
מיד עניתי שכן והיא שלחה לי הודעה בה היא כתבה שהיא ועדי שמחות מאוד לראות אותי.  
יצאתי מהבית , לוקחת את התיק ומניחה על גבי, לקחתי כדור עם כוס מים והתקדמתי לכיוון בית הספר,
משקל גוף נחת על גבי וגרם לי להבהל ולהרתע טיפה, "את משוגעת" צעקתי כשהיא צוחקת מדפיקות הלב שגרמה לי.
"יובל! " צעקתי שנית שהיא תרגע,
"זהו, זהו הנה" עצרנו כשאני בוחנת אותה , היא תצחק, אני בטוחה.
פניה נהיו אדומות ושפתיה התכווצו ולבסוף-
"בסדר, תצחקי" אישרתי לה וצחוקה פרץ את האוויר שקט.
"למה זה כל כך מצחיק יובי? " שאלתי כשהמשכנו ללכת, "הפרצוף שלך כזה קרה היה שווה כל צחוק שלי וכל דבר" אמרה וחיבקה אותי.
"אחרי השיחה שלנו אתמול בלילה נרדמתי ממש מאוחר יוב, אני גמורה"
הודעתי לה כשפיהוק יוצא מפי,
אתמול דיברנו כל הלילה עד שעות הבוקר המוקדמות של היום,
היא סיפרה לי שהיה לה ולדניאל מושלם
ואני סיפרתי לה מה היה לי עם בן.
אני חושבת שאומנם אנחנו מכירות זמן קצר מאוד אבל בזמן הזה אני מחוברת אליה, אני מרגישה שאני יכולה לספר לה הכל והיא תעזור לי ותהיה לצידי.
היא החברה הכי טובה שלי.
"כן חיים שלי גם אני, חצי מתה" אמרה והראתה את שקי השינה מתחת לעיניה.

הגענו לבית ספר כששני גופים מחבקים כל אחת מאיתנו, "דניי" יובל ישר זיהתה והסתובבה , מנשקת אותו כשחיוך ענקי לא יורד מפניה, "נו, מזהה? " קולו הנמוך נשמע , מעביר בי צמרמורת, "ממזמן זיהיתי רק רציתי לשמוע מה יהיה לך להגיד על זה" הודעתי מחייכת לעצמי כשהוא הופך אותי בשניות שאהיה מולו, "תחמנית" קרא ונשק ללחי שלי, מחבק את מותניי ואנחנו מתקדמים עם יובל ודניאל אל הכיתה, לשעתיים יחד בשיעור.
"ברבר" דניאל אומר מחבק אותי
"דני מה קורה" אני שואלת ומחזירה לו חיבוק כשמהצד אני רואה את בן ויובל מדברים וצוחקים, "חיים, לא יכול להיות טוב יותר" אומר כשלחייו מאדימות, "איך את? " הוא ממהר להעביר נושא,
"סבבה לגמרי, מאושרת" עניתי כשפניי פונות אל מבטו של בן ומבטינו נפגשים כשחיוכו הכובש מופנה אלי וממיס כל חלק בגוף שלי,
"ברבור קנית כבר אוכל?" שאל כשקולו הופך רציני, "לא, לא הספקתי" אמרתי , מורידה את ראשי מטה ,"מה לא הספקת יפה שלי? " בן הגיע מאחור , הפתיע את שנינו, אני מניחה שהוא לא יודע על זה, עשיתי לדניאל סימן בפניי ככה שבן לא יראה , שלא יספר לו.
"אני הולכת ליובל רגע" אמרתי כשקריאותיה נשמעו בכל רחבי הכיתה, מקווה שלא ידברו על זה.
עמדתי לצידה של יובל כשאני רואה שהם כבר לא בכיתה, "הם יצאו הרגע" אמרה כשראתה את מבטי, "טוב, יובי יש לי היום בייביסיטר לאחותו של בן אז לא אוכל להפגש היום, תהיי את עם דניאל בזמן איכות" אמרתי , קורצת לה כשהיא חובת בזרוע ימין שלי ,"למה זה היה טוב?? " צעקתי לה בציניות, "חיה רעה" הודיעה צוחקת, "אבל עדיין אוהבת אותך" הוסיפה במהירות "טוב נו אני לא אשקר, גם אני אוהבת אותך מאוד מאוד" החזרתי והיא נשקה ללחיי בדיוק כשהמורה נכנסה,
"נו מה עם הבנים? " שאלנו באותו הזמן וצחוקנו מילא את חלל החדר.
השיעור התחיל כשדלת הכיתה נפתחת ושני הבנים נכנסים לתוך הכיתה אדומים לגמרי,
ידו של בן חבושה ודניאל מחזיק בזרועו,
הפניתי את מבטי לכיוונה של יובל כשגם היא מפנה אליי ומבטנינו מבולבלים לגמרי,
בן התיישב על ידי כשדניאל ליד יובל,
"בן? " קראתי בשקט, מניחה את ידי על זרועו של בן כשראשו מונח על השולחן, סביב ידיו,
"בן מה קרה? " שאלתי שנית כשלא ענה לי, הצבעתי, מחכה שהמורה תקרא בשמי,
"כן בר" אמרה ומבטו של בן הופנה אלי כמו של דניאל ויובל, אני מופנמת בבית ספק וכנראה שבגגל זה הם היו מופתעים,
"אני ובן חייבים לצאת, יש לנו פרוייקט לעשות, המנהלת אישרה את זה"
שיקרתי , לא מאמינה לעצמי אבל המורה בלעה זאת בקלות מכפי שחשבתי.
יצאתי מהכיתה כשבן מאחורי,
"בואי " אמר כשראה שאני מחפשת בעיניי מקום לשבת איתו,
הוא משך בידי כשאני הולכת אחריו, לבסוף הגענו למקום שאין בו ילדים ואף בן אדם.
התיישבנו תחת העץ הענק המסתיר הכל ככה שבן נשען על העץ ואני שוכבת על הרצפה עם ראשי על רגליו, פניי הופנו כלפי מעלה, בוהים בדמותו היפה גם מהזווית בה אני מסתכלת, אחזתי בידו הפצועה, מלטפת ונושקת קלות בידו, מחכה שיגיד משהו כלשהו,
"טוב תשאלי כבר" הוא אומר "הרי את מתה לשאול, אז תשאלי" מורה עלי,
"מה קרה ביניכ? " אני שואלת לבסוף והוא עוצם את עיניו למספר שניות וכשפותח מתחיל לדבר, "דניאל סיפר לי על העניין עם האוכל בר" לשמוע את שמי המלא בפיו לא הופך את זה לטוב, הוא עצבני וזה מרתיע אותי.
"אין שום עניין" אני עונה ולסתו מתהדקת, זה גורם לגופי להרתע טיפה ואני קמה ממנו, מתיישבת מולו, "למה קמת? " שאל,
"רצית שאשאר? " שאלתי "כן" הוא ענה מהר, "למה? " "כי זה הרגיע אותי " הוא אמר ונשקתי קלות לשפתיו, חוזרת לתנוחה בה הייתי קודם לכן,
"אין לך כסף בר, אין לך אוכל, אין לך הרבה בגדים ורואים הכל.
רואים שאת רזה וחיוורת, אני דואג לך" הוא אומר ומסתכל אל תוך עיניי, חודר לתוכן ומכניס בי תחושת עצב קלה, "אני לבד בן,
ממש לבד. " אני פותחת את לבי בפניו ואומרת את מה שיושב עלי כבר מספר ימים, "את לא יפה שלי, יש לך אותנו, אותי, את יובל ודניאל. את לא לבד ואת בחיים לא תהיי לבד"
הוא אומר ומתקרב אל פני , מצמיד את שפתייו אל שפתיי ,"ממה זה? " אני מתנתקת משפתיו ומסמנת במבטי על ידו החבושה שאני אוחזת בה כעת, מניחה אותה קרוב לליבי, "אני אמרתי משהו לא במקום לדניאל" הודה ועצם שנית את פניו, התרוממתי ממנו, רואה את עיניו נפתחות ומיד חיוך המתפרס על פניו כשנשענתי על גופו, מחבקת אותו בזרועותיי כשראשי על צווארו,
"לדניאל היה אח , הוא היה גדול ממנו וכשדניאל היה בכיתה ח' , הוא התאבד.
אז התעצבנתי על משהו ממה שאמר ובלי כוונה אמרתי שיתאבד, אני לא התכוונתי להגיד את זה, זה פשוט יצא ממני" בן אמר ודמעה ברחה מעיניו, ניגבתי אותה, מנשקת את הלחי שלו ולאט מתקרבת לשפתיו,
"אתה לא התכוונת וזה מה שחשוב פה.
יש לך ולו נשמה מדהימה ואני בטוחה שהוא יסלח לך.
תן לו קצת זמן.