Fear between love

\\ chapter 3 \\

קמתי בבוקר למשמע הציפורים המצייצות בחוץ, מהחלון ראיתי זוג אנשים , בחור ובחורה עושים כושר ורצים, מתי הם קמו שהם כבר על הרגליים עושים כושר?
אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שעשיתי כושר, כנראה שבגלל זה הגוף שלי נראה ככה.
הורדתי את הפיג'מה , נשארת עם חזייה ותחתונים.
נעמדתי מול המראה , רואה את גופי המכוער, את הפצע הגדול שתפס מקום מכובד בבטני, התפרים שעוטים אותו רק מוסיפים לגועל של זה, גופי השזוף טבעי נהייה דהוי וחיוור.
פתחתי את הצמה, משאירה את שיערי החום פזור,
לא רוצה שיראו אותי יותר מדי בבית ספר.

התארגנתי במהירות והלכתי לתחנת האוטובוס.
כעבור מספר דקות הוא הגיע,
עליתי עליו, מסתכלת על הדרך החדשה, הלא מוכרת לי.
על גופי ג'ינס שחור הגדול עלי בכמה מידות וסווצ'רט שחור, הנחתי את הכובע שלו על ראשי, מוציאה את שיערותי לצידי גופי.

ירדתי בבית ספר, נכנסת דרך השער.
'מה עושים מפה? ' מילמלתי לעצמי, ילדה אחת הלכה לכיווני, נרתעתי טיפה.
"את בר? " שאלה בחיוך גדול , הנהנתי לחיוב "אני יובל, אני איתך בכיתה, בואי אני אלווה אותך למזכירות" הודיעה בחיוך,
יובל הייתה נראית מאוד יפה,
שיערה החום שגלש במורד גבה היה נראה חלומי וגופה בהחלט חטוב ואני לא אתפלא אם היא הייתה עם לא מעט בנים, או לפחות התחילו איתה.

"אז פה זה החדר של המזכירה, בהצלחה ברבור, נפגש בכיתה" אמרה וחיבקה אותי, תחילה קצת נבהלתי אבל חיבקתי אותה חזרה.

דפקתי 3 פעמים על הדלת "יבוא" קול צפצפני נשמע , פתחתי את הדלת כשמולי עומד נער הגבוה ממני בכמעט ראש,
הוא עבר אותי ונתקע בי בחוזקה, גורם לי ליפול על הרצפה.

"בן! תגיד לה סליחה לפחות! " אותו קול צפצפני נשמע, "סליחה" אמר כלא באמת מתכוון, ציני.
היא הושיטה את ידה לעזור לי ומילמלתי תודה, אוחזת יד אחת בידה וביד השנייה בבטני התחתונה שהחלה לכאוב.
"בואי נכנס" הוסיפה והרמתי את התיק,
נכנסת במהירות למשרדה, סוגרת אחרי את הדלת.

"בר נכון? " שאלה והנהנתי "אני לימור, מזכירת בית הספר.
אני פה לכל דבר שתצטרכי , אני מקווה שתהיה לך שנה טובה ומלאה בחוויות והמון הצלחה.
בכל אופן כל הדברים שלך בלוקר, הנה הקוד שלך" אמרה בחיוך והושיטה לי דף עם מספרי הקוד.
"עכשיו בואי נלווה אותך לכיתה, הספרים של השיעורים הראשונים אצל המורה, הוא מחכה לך" הוסיפה ויצאנו.
נגעתי בזרועי, היא כאבה לי ממקודם כשהבן הדפוק הזה נתקע בי.
"אל תתיחסי אליו, אני בטוחה שזה לא היה בכוונה" לימור אמרה והסתכלה על ידי שאחזה בכתפי הכאובה, "תודה, תודה רבה" אמרתי כשנכנסתי לכיתה.

"אהמ.. " המזכירה כיחכחה בגרונה כדי שהמורה ישים לב אלינו,
"הו! באתן בדיוק בזמן" אמר המורה וסימן לי להכנס תוך כדי שהוא ממלמל תודה אל עבר לימור.
"ובכן, מה שמך? " שאל המורה, מביט בי כמו כל שאר הכיתה.
מבטים נגעלים נשלחו לעברי וגיחוחים,
"בר" עניתי באדישות ובקור.
"ברוכה הבאה בר, שבי שם בסוף.
קדימה שנתחיל את השיעור? "
שאל כשאף ילד לא ענה לו, התעלם בהפגנטיות.
התיישבתי בשולחן הזוגי כשמונחים עליו מספר ספרים ומחברות, הוצאתי את המחברת שלי תוך כדי האזנה למורה,
"בר" צעקת לחישה נשמעה מהצד השני של הכיתה, זו הייתה יובל.
העברתי את מבטי אליה, "קחי" הוסיפה וזרקה לעברי דף, פתחתי , רואה מספר טלפון המצויין שם, הוספתי במהירות את איש הקשר שלה לנייד שלי, סוגרת את הטלפון וחוזרת להביט במורה שמעביר את החומר בצורה הכי משעממת שיש.

דלת הכיתה נפתחה,
"ומה מביא אותך לכיתה? במה זכינו? "
שאל המורה בציניות, הוא מעצבן.
"לא מרצון, זה בטוח"
ענה, הקול שלו היה מוכר לי, זה אותו הבן הזה.

הוא נכנס לכיתה, לא מחכה אפילו לאישור מהמורה והתקדם לעברי.
כל הבנות הסתכלו עליו בכיליון עיניים ,
'תנגבו את הריר, מושפלות. ' מילמלתי לעצמי, נגעלת.

"תפסת לי את המקום" הודיע בקור, "חבל" עניתי באדישות , הוא הנהן כשחיוך חלומי מתנוסס על שפתיו "יש לך מקום פה" סימנתי בידי לעבר המקום לפני, פניו התקשחו מעצבים, "בן אתה מתכוון לעמוד עוד הרבה?" המורה צעק לבן והוא נאנח בעצבים והתיישב על ידי במקום מלפני, מעיף את התיק שלי לרצפה.
גילגלתי את עיניי, מתעלמת.
"מה הבעיות שלך? " של בלחישת צעקה, לא עניתי והמשכתי להקשיב למורה.
ראשי נדד לפניו של בן, תויי פניו כל כך מוסיפות למראהו הטוב וגופו החסון,
"טוב, תמונה? " שאל.
למה הוא כל כך מגעיל?
"נשארו עוד 10 דקות לסוף השיעור, תתחילו להעתיק" המורה הודיע וניגש לשולחנו, מוציא כריך שמסריח את כל הכיתה,
פתחתי את המחברת מתחילה להעתיק תוך כדי מבטי פוזל הצידה לכיוונו של בן שראשו מונח על השולחן.

'נו! תזוז קצת' מילמלתי לעצמי כשהילד שיושב שני שולחנות לפניי מסתיר לי לגמרי את הלוח, "מה יש ?" בן שכנראה שמע את דבריי 'התעורר' סוף סוף והחליט להועיל בטובו להרים את הראש.
"הוא מסתיר לי" עניתי "גמדה"
אמר וגיחוך יצא משפתיו, "מה אתה חושב שאתה עושה?? " התעצבנתי עליו כשהוא הרים אותי מהכיסא אל רגליו ככה שכרגע אני יושבת עליו, ניסיתי לקום אבל ידיו אחזו במותניי בחוזקה ומנעו ממני לעשות זאת, "יאללה נו" זירז אותי, הרגשתי לא בנוח, העתקתי מהר רק כדי לא להמשיך בתנוחה הזו איתו, "גמרתי" חיוך גדול התפרש על פניו ועד שהאסימון ירד הוא כבר הוריד אותי מרגליו באגרסיביות,
נעלם בשניות מהכיתה.
נשארתי במקומי , עדיין לא מעכלת מה שקרה פה כרגע.
"כדור הארץ לבר" קול מוכר הושמע והעיר אותי ממחשבותיי, "יובל" פניתי אליה בחיוך,
"אז.. מי זה? " שאלה וראתה שלא הבנתי,
"מי הבחור אשר כבש את ליבך" הבהירה את דבריה, "מ..מה? אף אחד" הוספתי , אוספת את דבריי כשאנחנו יוצאות מהכיתה ויובל מובילה אותי אל עבר הקפיטריה.
"אף אחד? הלחיים שלך לא סמוקות מאף אחד" אמרה והניחה את זרועה על כתפי,
התיישבנו באחד מהספסלים בקצה ככה שזה נתן לנו 'תצפית' על כולם.
עיניי נחתו על חבורת בנים שישבה על הדשא ומסביבם בנות אשר נמרחות עליהם כמו עלוקות, נער אחד היה מוכר לי שם, בן.
"אז זה הוא, אה? " יובל שאלה בחיוך זומם,
"אויש נו שקט כבר" אמרתי , נותנת לה מכה קטנה בכתף וחוזרת להביט בהם.
"מי ההיא שנמרחת עליו? " שאלתי מכניסה לפי את הקשית של בקבוק הפיוז טי שקניתי בקפיטריה, "זו שני.. היא ממש, ה'זונה' של השכבה. זו שלידה- מיקה, שפוטה שלה" יובל אמרה בגועל את שמותיהן, קרה בינהן משהו.
אני בטוחה.
בין יובל לשני ומיקה.
"ומי ההוא שאת מריירת עליו כבר שעה"
פניתי אליה והיא שתקה, גורמת לצחוק להפלט מפי.
"ז..זה דניאל, הוא החבר של בן, הכי טוב.
ואני לא מריירת עליו שעה! רק.. 6 דקות"
אמרה והרימה את ידה כחפה מפשע כשהסתכלה בשעון על ידה.

בן נראה טוב אבל זה סתם,
זה דווקא נראה כאילו הוא לא שם עליהן בכלל, כאילו הן לא נמרחות עליו עכשיו ומחפשות תשומת לב ממנו בכל דרך אפשרית.
אני בטוחה שהן יעשו הכל רק כדי שיתן להן ליטוף על הראש.

מבטו נפל עלי, הוא ראה שראיתי אותו,
אני מקווה שאני סתם דמיינתי.
חיוך התפלח ממנו לעברי ומיד הסטתי את מבטי, מובכת מכל הסיטואציה הזו.
בסך הכל חיוך.