Fear between love

\\ chapter 9 \\

איך חיים בעולם כזה?
איך יודעים מתי לסמוך?
אם בכלל לסמוך?

אף פעם לא אהבתי מישהו,
אף פעם לא התנשקתי או חשבתי מחשבה על להנתשק עם מישהו.
איתו זה שונה, אני מרגישה שונה.
מההתחלה זה היה ככה,
כשסיפרתי לו על העבר.
כשהוא יושב לידי והעיקצוצים מגיעים והמחשבות.
זה אף פעם לא היה לי .
איך אני יכולה להתמודד עם זה לבד כשמליון ואחת שאלות מתרוצצות לי במוח?

אמא חסרה לי,
הבקרים איתה חסרים לי.
כל בוקר לקום מזימזום שיריה ליד אוזניי,
לפקוח את עיניי למראה חיוכה הרחב שהסתיר את כל הכאב מאחור.
אהבתי את זה אצלה, היא ידעה לשים דברים לחוד ולהבדיל.
איתי היא לא הראתה כאב, לא הראתה חולשה וכעס או עצב.
היא הייתה בן אדם שונה, שונה לחלוטין.

הלוואי והייתי מחזירה את הזמן לאחור,
הייתי עושה הכל במחשבה שנייה וכשאני חושבת על זה עם הימים שעברו ועוברים,
אולי הייתי צריכה להקשיב לו.
לאמא.
הוא איים עלינו והיא, היא כל כך פחדה ממנו שהיא העדיפה כבר להשאר ולסבול.
היא ידעה שזה יגיע וזה שאלה של כמה זמן עד שהוא ימצא ויהרוג אותנו.

אני אשמה בזה, אני גרמתי למות אמי ואני צריכה לשלם על זה.
אני רוצה למות במקומה , מגיע לה לחיות חיים מאושרים , עם בעל שאוהב אותה.
בעצם, לשתינו מגיע לחיות.
מגיע לנו להיות בין משפחה אוהבת.
היא תמיד רצתה להראות לי שיש אהבה במשפחה וזה לא מה שקורה אצלינו , כעס, התעללות, והמון עצב.
אני לא מכירה משהו אחר.
זה עצוב, זה מדכא.

לא הספקתי להפרד ממנה.
והנה, היא הלכה.
השמלה שהיא נהגה כל בוקר ללבוש כדי להחיות את הבית, על גופי כעת,
אני מסתכלת במראה בוהה בהשתקפותי,
צבעה צהוב עדין והיא מתנופפת כאשר אני מסתובבת קלות.
ריחה נשאר על השמלה ואני ממהרת להוריד אותה כדי שהריח לא יפוג.
נותרת עם חזיית תחרה בצבע שחור התואמת לחלק התחתון.
לבשתי במהירות חולצה אפורה חלקה וטייטס שחורים, לא רוצה לראות את הזוועה שעל בטני, לקחתי כדור לפני היציאה מהבית ולגנתי מכוס המים שעל יד הכיור, יוצאת החוצה ונועלת אחריי את הדלת.

נטשתי את מחשבותיי לטובת יובל שנזכרה להגיע לנקודת מפגש שקבענו, בית הקפה הנמצא כמה דקות מהבית שלי ושל יובל וגם מבית הספר.
"מאמי" רצה לחבק אותי בחיוך רחב.
"יובי" עניתי בקול רך ועדין מחוסר חשק וכוח.
הרגשתי מותשת, עייפה, עצובה.
"טוב אז מה קורה? מה המצב רוח דיכי? " שאלה מתעניינת כשהתיישבנו על הבר ויובל מזמינה לה קפה לדרך.
"עוד מעט אספר לך, קודם תספרי לי מה היה אתמול איתך ועם דני". אמרתי את שם החיבה שהמצאנו לדניאל וקרצתי לה,
חושפת את חיוכה, "כבר חשבתי שלעולם לא תשאלי" שילמה למוכר ובזה יצאנו לכיוון בית הספר, "אז כשהוא נכנס לכיתה עם.. בן, הוא בא לידי והייתי בשוק, דיברנו וזה ואז הוא שאל אותי אם אני רוצה לצאת איתו" אמרה בקלות ומתחה אותי בכוונה כשעל פנייה חיוך מרוצה, "נו" התעצבנתי עליה בציניות "טוב נו אז אמרתי שכן" ענתה וחיבקתי אותה מהתרגשות.
"מה איתך? " שאלה ועשיתי פרצוף תמים למרות שהבנתי את כוונתה, "מה איתך ועם בןבן? " שאלה בחיוך כשקריצה יוצאת מעינייה, "כלום.. באמת כלום" עניתי והרמתי את ידי כחפה מפשע כאשר הסתכלה עליי כלא מאמינה.
"הוא דלוק עלייך ואת מאוהבת בו.. למה להכחיש את זה? " שאלה לא מבינה,
היא באמת לא מבינה.. אני לא יודעת איך להסביר לה את זה.
איך להסביר לה שאין מי שיקשיב לבעיות שלי, לחששות שלי ולתחושות שלי.
אני מפחדת כי אני אף פעם לא חוויתי את זה. אני מפחדת כי אין לי ביטחון, אין לי גב מאחורי שיחזיק אותי.
שישמור עלי.
אני לבד.
לגמרי לבד.

"תראי ברבור, אני כמובן אשקר אם אומר שאני מבינה אותך.
אבל אני פה, ואמנם אנחנו בקושי מכירות , אני עדיין פה בשבילך לכל דבר מההכי קטן וטיפשי עד לרציני וקשה ביותר. "
אמרה וחיבקה אותי, אחזתי בזרועותיה, מחזירה לה גם כן חיבוק.

הגענו לבית ספר כשיובל עוברת ליד הפח, זורקת את כוס הקפה כשטיפות אחרונות נופלות מתוכה,
הרמתי את מבטי, פוגשת בשני הבנים הנכנסים בשער בית הספר,
"יובל" קולו של דניאל נשמע רועם וגרם למבטה ליפול עליו, הוא התקרב כשמאחוריו עומד בן ומבטו מופנה למטה כלפי הפלאפון שלו.
המחשבות מטרידות אותי ומעצבנות אותי.
אני לא רוצה לחשוב עם מי הוא מתכתב.
אם בכלל.
אני לא רוצה לחשוב על איזה בנות הוא מסתכל.
אם כן- אני כבר יכולה לדמיין כמה פיסות בד יהיה על גופן.
אני לא רוצה לדמיין אותו, איתן.
אני רוצה לדמיין אותו איתי.

יובל ודניאל המשיכו לדבר בזמן שאני התיישבתי בספסל הממש מתחת לאפם,
"ברבור מה קורה" דניאל שם לב פתאום לנוכחותי , הרמתי את מבטי , מתאמצת להוציא חיוך משפתיי, "מצויין, מה איתך? " שאלתי מחזירה את שאלתו אליו כשמבטו של בן מתרומם ובוחן את גופי,
הרגשתי חשופה וערומה, לא כל כך הצלחתי להקשיב לדבריהם של יובל ודניאל, הייתי עסוקה במעין קרב מבטים עם בן.
מבטי היה קר, שידר אדישות וכעס.
בפנים, התפרקתי.
איך אפשר להתאהב או להרגיש ככה מבן אדם שרק הכרת.?

***

פרק קצרצר.
מצטערת על כל הזמן שנעלמתי הייתה לי תקופה טיפה עמוסה וקשה, אוהבת המון!