Fear between love

\\ chapter 31 \\

ראשי מסתחרר וכואב,
אני לא יכולה לזוז וגם קשה לי לפתוח את העיניים.
אני שומעת רחש של אנשים,
אין פה הרבה אבל הם מדברים באותו זמן ככה שזה נשמע כאילו שיש הרבה אנשים.
הגוף שלי כואב וכל תזוזה קטנה שלי גורמת לכאב ענק להיווצר ולהתחזק.
״שקט!״ קול מוכר נשמע, זה דוד.
פתאום נהיה שקט, אין שום קול מלבד הנשימות שלי שאני שומעת.
״עכשיו תסתמו את הפה שלכם ותקשיבו לי לעזעזל״
הוא מתחיל ועדיין, שקט.
״את המטומטמת הזאת- אני רוצה מתה.
רק ברגע שהיא תן את המספר ואת המפתח -יש אישור להרוג.״ הוא מודיע וליבי הולם בחוזקה למשמע דבריו.
מי זאת ההיא שהוא ידבר עליה?
ולמה שיהרגו אותה?
דוד , אבא - רוצח? מי הוא??
״בוס?״ קול נוסף נשמע ממש קרוב אליי, הדופק שלי עולה ואני מרגישה שחם לי, ״דבר״ דוד מורה לו.
״מ..מה בקשר לנער?״ קולו של דניאל נשמע ,
אני יודעת בוודאות שזה הוא.
״גם-להרוג, במילא הוא חצי בקבר״ דוד מוסיף ואני פותחת את עיניי בשנייה,
רואה את דוד ודניאל.
אני מסתובבת ורואה מאחורי את הגורילה.
״פייי דניאל איך ידעת שהיא תתעורר מזה? כל הכבוד אחי שיחקת אותה״ הגורילה מחייך אל דניאל ודניאל מהנהן, דוד מחייך, מתקדם לעברי,
״אז מה..יש לנו פה אהבה ממבט ראשון?״ הוא שואל בזילזול כשהגורילה מגחך מהצד.
״תעזוב אותי! איפה בן! תניח לו!״ אני צועקת עליו ומנסה להזיז את ידיי ולהוציא אותם אבל הן קשורות חזק.
הכאב העצום שמורגש לא משנה לי,בכלל לא.
״אני אשחרר אותו, רק בתנאי אחד״ הוא מוסיף,
״כל דבר, רק תשחרר אותו״ אני מתחננת והוא מחייך לגורילה ולדניאל.
״את הקוד לכספת של האמא המטומטמת שלך ואת המפתח. ״ הוא מודיע.
עיניי רואות שחור , אני מבינה שאותה אחת שהם דיברו עליה זו אני.
ושהוא יהרוג אותי.
״א..אני לא יודעת אבל איפה זה דוד״ אני ממלמלת בפחד, ״אין דבר כזה לא יודעת, פעם הבאה שתשקרי,
יודעת מה? למה פעם הבאה? עכשיו! גורילה! בוא.״ הוא צועק ואוחז בשיערות ראשי בחוזקה,
הגורילה מגיע על יד דוד ומושיט לו משהו שאני לא מצליחה לראות, בינתיים אני מסתובבת לעברו של דניאל ומתפללת שיוציא אותי ואת בן מכאן,
הוא משחק את עצמו כאל לא מבין מה אני אומרת ובדיוק דוד מגיע,
בידו נמצאת סכין גדולה וחדה הנשלפת במהירות לעברי,
״אל תתעסקי איתי בר״ הוא אומר ומקרב את הסכין אל עורי , הסכין עוברת לאט על עורי- מה שמגביר את הכאב העצום.
רגלי מלאה בדם שנוזל ממקום אחד.
דמעות יורדות מעיניי ואני מנסה לשמור על איפוק.
אני משתיקה את עצמי- לא נותנת לעצמי עוד שניה של בכי ואף לא קצת.

* לאחר 6 שעות *

גופי חבול ומספר חתכים מופיעים על פניי,
ידיי סגולות וכך כל גופי בנוסף לפצעים הפתוחים.
הגורילה מנסה לשבור אותי על פי ההוראה של דוד.
אני לא יודעת מה הם רוצים, אני לא יודעת איפה זה נמצא, אני לא יודעת כלום.
אני נחלשת והדבר היחיד שמנחם אותי זו העובדה שאני אראה את בן,
שאני אוכל להגיד לי שאני אוהבת אותו ושאני אזכה לשכב איתו ולהיות איתו.
זה גרם לי לחשוב לא לקחת כמובן מאליו.
בן זה אהבה של פעם בחיים.
זה אהבה שלי עכשיו וזה האהבה שלי לכל החיים.
הדלת הגדולה נפתחת ומשמיעה חריקה חזקה,
צעדים נשמעים ודמותו של דניאל מופיעה כשהוא עוזר למישהו להיאחז בו,
הם מתקרבים ופניו כעת ברורות יותר.
זה בן.
״בן!!״ צעקתי מתמשכת ואני מתאמצת בכל כוחי להשתחרר ולהגיע אליו, לחבק אותו ולהתחנן שיחזיק מעמד.
אבל גופי לא מאפשר לי זאת- אני מפורקת.
״יפה שלי״ אני ממלמלות לעצמי בבכי כשאני רואה את דמותו, בשפתיו חתך וזרועו מלאה בדם , אני מניחה ששם פגע הכדור מהירייה.
רגלו צולעת ואני מניחה שהוא שבר את הרגל,
פניו ורמות ומבטו בוחן,
הוא נתקע עליי ומיד מתרומם- כאילו מצב רוחו השתפר בשנייה אחת.
״באבווו שלי״ הוא קורא ומנסה לזוז אך לא יכול, דניאל עוצר בעדו בחוזקה כנראה כי הוא כמעט נופל.
״אני אוהבת אותך, תחזיק מעמד״ אני אומרת ומחניקה את הבכי שלי.
צעדים נוספים נשמעים ודוד נגלה לפנינו.
״הופה את מי רואים פה! אז לא תכירי לי את בן זוגך לעתיד ברי?״ הוא שואל ומניח את ידו על אחד מפצעיו בפנים גורם לצעקה להיפלט מפי ״תעזוב אותה זבל״ צעקתו של בן נשמעת ואני מתפללת שלא יעשה לו כלום.
״טוב, סיימנו את ההיכרות- לא ככה?
חמודים שלי.
נעשה עסקה כזאת, אם בר לא תגיד לי איפה נמצא הקוד והמפתח לכספת של אמוש- שניכם תמותו.
אם היא תגיד- בן יינצל ואת , את תישארי לך לבלות פה״ הוא מודיע ואני לא יודעת מה לעשות.
הגורילה נכנס עם סנדוויץ׳ בידו כשהוא מחזיק בבטנו הגדולה משירירים וזה מחזיר אותי אחורה.
מזכיר לי משהו ששכחתי לגמרי.
כשהייתי קטנה אמא אמרה לי שהייתי בניתוח ושמו לי קופסת הפתעה על יד הלב שלי.
עיניי ממהרות להביט בדוד כשהוא מתקרב אל בן .
״אני יודעת איפה״ אני צועקת לו ובן מסמן שלא אגיד.
אין מצב שלא- אני אסכן את עצמי והכל כדי שבן יצא מפה וינצל.
״זה בלב שלי״ אני אומרת והם כולם צוחקים.
״שקט!״ צעקתו הרמה של דוד נשמעת וכולם משתתקים כאילו לא פרצו בבכי של צחוק לפני רגע.
״זה באמת.
אני חושבת שזה על יד הלב״
אני ממשיכה והוא לוקחת אותי בזרועי , מוביל אותי לעבר המיטה הקטנה כשסכין בין אצבעותיו,
אני עוצמת את עיניי חזק, לא מוציאה הגה מפי ורק פחד עוטף אותי.
צעקות נשמעים והם רק מקולו של בן.
הדלת נפתחת בבת אחת ועשרות צעדים נשמעים, מאותו הרגע עיניי נעצמות וכאב חד מורגש בידי.