Fear between love

\\ chapter 22 \\

יוֹם מִסְפַּר 2

הלכתי לישון אתמול בתחושה מגעילה,
בתחושה רעה וגועלית.

בחיים לא בכיתי ככה אני חושבת.
אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני ככה, יותר נכון הפעם השנייה.
הפעם הראשונה הייתה על אמא שלי,
שמתה בגלל דוד, אבא שלי.
נכנסתי אתמול הבייתה רטובה טיפה מהגשם, כשהודעה הגיעה אל הפלאפון שלי,
פתחתי את ההודעה ממספר לא מוכר,

נוותר לך על מחר, תביאי עוד שלושה ימים.
דוד כתב.
הודיתי לו בליבי אבל בעצם,
על מה יש לי להודות?
על זה שהוא גרם לי בעצם להפרד מהסובבים אותי ובעצם האנשים היחידים שאוהבים אותי?
אין לי על מה להודות.

שיחת טלפון נשמעה ומיהרתי לענות בלי לוודא מי התקשר,
"הלו" אני עונה, ברקע אין קול ואין עונה.
"ברבר" קולם של דניאל ויובל נשמעו אחד אחרי השנייה וקטעו את דממת האלחוט שהייתה.
"מה קורה? " אני שואלת בהתעניינות וגעגוע,
"אצלינו מדהים השאלה מה אצלך" יובל עונה במקום דניאל, אני מניחה שהוא הלך כי צעדיו נשמעו מהקו השני.
"אני בסדר, בדיוק הולכת לעבודה" אמרתי תוך כדי שסובבתי את המפתח של הבית, נועלת אותו ומתקדמת אל המסעדה,
"אז זהו, שלא. " היא אומרת ובאותה השנייה אוטו נעצר על ידי ופנים מוכרות נגלו לפני כשחלון האוטו נפתח לאט,
"כנסי" דניאל קרא וסימן עם ראשו,
השיחה עם יובל נותקה ופתחתי את דלת המכונית, סוגרת מיד וחוגרת חגורת בטיחות,
התחלנו את הנסיעה כנראה שלכיוון ביתו של דניאל לפי הדרך.
סימסתי למנהל וליואל שלא אגיע היום במקרה והמנהל לא יראה.
כתבתי להם שאני לא מרגישה טוב.
זה לא שונה כל כך מהמציאות האמיתית.
אני באמת לא מרגישה טוב,
אני חולה.
הלב שלי חולה.
הוא מחורר, שבור, כואב.
"חיים התגעגענו אלייך, נעלמת" דניאל אמר כשעצרנו ברמזור על יד הבית שלו,
"כן אה דני? מצטערת באמת שאני לתקופה הזו אצטרך קצת יותר להשקיע בעבודה" אני אומרת "כן בר אבל לא ככה, את צעירה , כמונו.
את אמורה לחיות! לא להיות תקועה בבולשיט הזה כל הזמן, כל יום וכל שניה.
את מתרחקת" הוא אומר וזה מעציב טיפה.
'אני צריכה לחיות' קול בתוכי אומר לי את מה שדניאל אמר לפני מספר שניות, אני עומדת למות כי האבא הזה יהרוג אותי, אני לא אספיק להביא את כל הכסף כי זה סכום מטורף!
וזה שאני מבזבזת את היום בללכת לדניאל או לאן שהם לוקחים אותי לא יתרום לכסף להגיע אליו או אל דוד.

"יאללה בואי יפה שלי" הוא אומר כשאנחנו חונים, יצאתי אחריו ונכנסנו לתוך הבית הגדול שלו.
דמותה של יובל נשקפה דרך שמשת החלון הגדולה,
היא קפצה בדיוק למים בצרחה מהקור השרוי במים הצלולים.
אני ודניאל גיחכנו לעצמינו כשראינו אותה והתקדמנו לעברה,
"ברבר, אל תכעסי חיים שלי" דניאל אמר וכשראה מבט מבולבל ולא מבין על פניי, מבטו הופנה לצד ימין, "אתם רציניים? " אני צועקת בלחש והוא עושה מבט של, כן.
בן ישב על הכיסא כשבידו האחת בקבוק בירה ובשנייה הפלאפון שלו.
הוא לבש גופייה שבצדדים יש חלק גדול שחשוף ונותן ראייה אל גופו החטוב והשזוף.

אני מתכוונת לחזור אל תוך הבית ולהסתלק מפה אבל בשנייה שאני באה להסתובב , ידו של דניאל אוחזת בזרועי ומשאירה אותי לעמוד במקומי, "תפסיקי, אל תהיי ילדה קטנה" הוא אומר, מה שמעלה לי את העצבים, איך אני ילדה קטנה?
אני בסך הכל לא רוצה שיקרה להם משהו.
איך אני יוצאת לא בסדר?
אני פאקינג נפרדתי מבן , לא בגלל שאני לא אוהבת אותו. כי אני כן.
יותר מהכל.
אלא בגלל שדוד איים שאם לא אפרד ממנו, הוא יעשה את זה.
אני לא רוצה להיות על ידו, זה לא יעשה לי טוב.
זה קשה לי מספיק גם ככה.

"היי בננות" דניאל קרא בקול ככה שתשומת הלב מופנית כלפיו ומי שעל ידו שזה אומר, אני.
"סתום ת'פה מטומטם" קולו של בן נשמע עצבני ועצוב.
מבטו אפילו לא הופנה לעברנו.
הוא היה עסוק מדי בפלאפון שלו, בטח מדבר עם אחת החברות שלו.
עוד אחת לאוסף.
"יפה שלייי" קולה המתמשך של יובל נשמע צועק מתמיד בהתרגשות כשהיא רצה לחבק אותי תוך כדי שעברה ליד הכיסא, לקחת מגבת.
"מה קורה יובי" אני שואלת עם חיוך קטנטן,
"דבש" היא אומרת ומסתכלת לעבר דניאל שמגניב לעברינו חיוך,
"מה איתי? " הוא שואל והיא קופצת גם עליו, מתנתקת ממני,
"דני אני רגע נכנסת לשירותים" אני אומרת לו בזמן שהם עסוקים במיזמוזים אחד עם השני ודניאל היחיד שיקשיב איכשהו.

נכנסתי תוך כדי שאני שומעת שבן אומר שמישהו או מישהו באה או בא, לא הצלחתי ממש להבין ונכנסתי לשירותים.
אז לבריכה אני לא אכנס,
אני לא יכולה.
אם אני אכנס לבריכה יראו לי את המכות היבשות מדוד ואת החתכים שחרכו את עורי.
לא רק זה,
האיפור ירד וישאר רק סימן סגול ומכוער על יד העין שלי.
אסור להם לדעת על זה.

ידעתי אחרי מספר שניות לקול צחוקים מבחוץ,
נשמע עוד קול לא מוכר, מיהרתי לצאת החוצה ושיפשפתי את עיני,
לא מאמינה למראה עיני.
בן ישב בתוך המים כשנערה שאני לא יודעת מי היא התיישבה על ברכיו עם הבגד ים שלא מסתיר כלום ומתחכחת בו, מצד אחד נראה שלא מזיז לו אבל מצד שני זה כן נראה שמזיז לו.
העצבים בגופי רתחו והתגברו עם כל דקה ודקה, ניגשתי לכיוון בו דניאל ויובל היו במים, מחובקים מול בן וההיא.
"בשביל זה באתי והפסדתי יום עבודה? " אני שואלת, מנסה כמה שיותר להרגיע את עצמי מה שלא כל כך הולך,
"תרגעי זה סתם" דניאל אומר, "בובי היא סתם אחת" יובל מוסיפה לדבריו של דניאל,
אני קמה אבל היא מושכת בידי קלות גורמת לי לחזור למצבי הקודם בו אני שפופה וקרובה אליהם, "בואי תני חיבוק" היא אומרת בחיוך ואני מנסה להתרחק אבל לא מספיק מהר וגופה נצמד אליי, גורם לי להרטב טיפה.
"בגללך אני רטובה! הלכתי להחליף בגדים" אני רוטנת וממהרת לקום לא לפני שאני שולחת מבט אחרון לעברם של בן וזאת שאיתו.
טיפשים.