Fear between love

\\ chapter 5 \\ { part B }

אירועי הפרק הקודם..

ראיתי אותו עומד בפתח השירותים, פניו ירדו מפניי למורד גופי כשנשך את שפתיו התחתונות ונעצר על בטני התחתונה.

•••

"בן! " צעקתי מוציאה אותו מהבהייה ששקע לתוכה, דמעות מבצבצות בעיניי, ניסיתי בכל כוחי להזיז אותו החוצה מה שלא עבד לי בגלל גופו החסון, הוא נשאר במקומו, לא זז אפילו בסנטימטר אחד, פניו היו שקועות במשהו שלא הצלחתי להבין, "תלך מפה" צעקותיי נמשכו וניסיתי עוד פעם להעיף אותו מהשירותים כשהחולצה שהורדתי הסתירה את בטני, בערך.
"אחחח! " צעקתי נשמעה וגרמה לבן להסיט את מבטו לכיווני, מבט עצבני וכועס נראה על פניו, בגלל שהתאמצתי לדחוף את גופו של בן, זה מתח את התפרים בבטני.
נשענתי על הקיר, כשגופי מכווץ ואני מעקמת את פניי לנוכח הכאב החד.
"בר? " דאגה נשמעה בקולו,
"את חיוורת בר תני לי לראות את הבטן שלך"
ביקש וגופי נשאר דומם, לא זז כשרגליי עדיין מקופלות, מונעות ממנו לראות את בטני.
הוא התיישב על הרצפה מולי, הניח את ידיו על זרועותיי, תחושת ידיו הייתה חמה, נעימה, צמרמורת נעימה הורגשה בגופי אבל גרמה לי לא להתייחס לזה בשל הכאב החד שתקף אותי עוד פעם.
גופי התכווץ, מחשבות קפצו לראשי ודמותו של אבי עלה לראשי.
"סעמק בר אני לא שואל אותך" התעצבן והעיף את ידיי, מיישר את רגליי וגורם לגופי העליון להיראות, "דיי בן, בבקשה ..אני בסדר"
ביקשתי בתחינה , מה שלא ממש עזר.
"נפתחו לך התפרים טיפשה" זרק לעברי גורם לי להתעצבן, "מה אכפת לך בכלל 'טיפש'" החזרתי לו באותה המילה, "יודעת מה? לא אכפת לי" צעק ויצא במהירות , טורק אחריו את הדלת בחוזקה, גורם לגופי לקפוץ מבהלה.

הסתכלתי במראה, על גופי המכוער והשמן, אני לא מאמינה שהוא ראה אותי ככה.
שטפתי את פניי במהירות, מחזיקה את בטני עם ידי, הוצאתי מהר כדור מתוך הקופסה, כשהדלת נפתחה במהירות ובן נכנס כשבידו הימנית תיק שחור ונעל מיד את הדלת.
"מ..מה עכשיו" מלמלתי ככה שישמע,
על פניו היה מבט אדיש, קר, לא הצלחתי להבין מה זה אומר.
"ב..בן אני מבקשת שתלך" התחננתי, מתחילה להרגיש את רגליי לא יכולות להתרומם וגופי נהיה כבד וכואב.
"בר? " שאל וניגש אלי,
ראשי הסתחרר וגופי נפל כשזוג ידיים חסונות מרימות אותי, מונעות מעיניי להיעצם.
הוא יצא מהחדר של השירותים כשמגבת מכסה את גופי ובידו החולצה שלי והתיק השחור .

הוא הניח את גופי בעדינות על מיטה נוחה וגדולה, "איפה אני? " שאלתי , מבולבלת.
"את בחדר של דניאל" ענה בקור,
התיישבתי על המיטה כשכל גופי כאוב,
"תשכבי אני צריך לתפור לך את זה"
"לא אתה לא" עניתי באדישות אבל בלחש כי כאב לי, "זה לא שאני שואל אותך" ענה ואנחה יצאה מפי, נשכבתי ללא כל חשק,
"זו כולה פציעה, אפשר לחשוב" שיקרתי, "פציעה.. " זילזל, "אני שונאת אותך" הודעתי והוא התעלם, "שכבי" הורה עלי.
הוא ניגש לתיק והוציא ממנו דברים, לא רציתי לראות, פחדתי ממה שיהיה שם.
הוא מרח על צמר גפן טיפה של חומר וניקה את כל הדם שהיה על הבטן שלי,
הוא עשה זאת בכזו עדינות ורוגע שבקושי הרגשתי משהו הוא, "זה טיפה הולך לכאוב"
אמר עם מבט מתנצל, הפניתי את ראשי לכיוונו, מסתכלת עליו, היה שווה לעבור את כל זה רק כדי לראות את פניו.
"חלאס עם הבהייה בר" ענה ומיד הסטתי את ראשי , עוצמת את עיניי.

"די בבקשה בן, דיי תפסיק אני לא יכולה יותר! אני לא רוצה" מילמלתי בבכי כשהוא תפר את הפציעה שלי, "עוד שנייה אני מסיים" החזרתי בידו מאיסטינקט שיעצור, לשנייה עצר והסתכל על ידי אוחזת בידו ומיד הורדתי,
הוא המשיך, נשכתי את שפתיי, מרגישה את הטעם המר של הדם בפי, "תפסיקי לנשוך את עצמך" אמר והוריד את היד שהנחתי על פניי כדי לא לראות איך הוא תופר את הפצע הפתוח, "נגמר, סיימתי", "עכשיו קחי את הכדור שלך" המשיך וביקש תוך כדי שהגיש לי כדור וכוס מים,
"תודה.. בן" מילמלתי , מאמצת להוציא חיוך משפתיי, "כן.. עכשיו תספרי לי מי עשה לך את זה" אמר והתיישב על ידי במיטה, גורם לי להחנק מהמים .
"כ..כלום זה סתם" עניתי.
"את בת זונה אמיתית את יודעת? חתיכת כפויית טובה" צעק כשפניו אדומות ועצמות לחיו הדוקות מעצבים, "זה פשוט לא עניינך" עניתי בלחש, חוששת מהתגובה שלו, "לכי לעזעזל" זרק ויצא במהירות.

עברו עשר דקות והכאב החל להרגע,
קמתי לאט מהמיטה, לובשת על עצמי את החולצה, יצאתי מהחדר, רואה את יובל ודניאל, "מה? איפה שני ומיקה? " שאלתי כשניגשתי אליהם, "הלכו, תודה לאל.. איפה היית? " יובל שאלה "יובל תעזרי לי רגע לעבור את השלב הזה" דניאל ביקש בקול של ילד קטן, "אני זזה, גמורה מעייפות" הודעתי , נושקת ללחייה של יובל , חיבקתי את דניאל גם כן תוך כדי שקרץ לי וחיוך התפלח משפתיו.
יצאתי מהבית הולכת כמה שיותר מהר, רק כדי להגיע הבייתה שלמה.
אחרי 15 דקות שהלכתי במהירות הגעתי הבייתה מתנשפת מה שהכאיב לי בבטן טיפה.

סגרתי את הדלת אחרי, מחליפה בגדים לפיג'מה קצרה והייתי רק עם המכנסונים ובמקום חולצה הייתי רק עם גוזייה כי רציתי להשאיר את הפצע בלי כיסוי כמו חולצה.
מיליון מחשבות עלו לראשי ולא הצלחתי להעיף אותן.
אני נוראית, לכולם.
אמא שלי, האישה הכי מדהימה וגבורה שפגשתי ועכשיו היא לא איתי יותר, פרץ של דמעות חדשות עלה והרטיב את הכרית עליה ראשי הונח, אני מתגעגעת אליה, מתגעגעת לריח שלה, לתחושת גופה הקטן מחבק אותי, אני זקוקה לה.

ולבן, התנהגתי אליו מגעיל.
זה לא הגיע לו, הוא עזר לי ותפר חי את הפצע, אלוהים יודע איך הוא ידע לעשות את זה, אבל זה לא משנה, לא הייתי צריכה להתנהג ככה, המעט שיכולתי לעשות זה להגיד את האמת.
וגם זה לא עשיתי.