Fear between love

\\ chapter 34 \

תמונה עולה במוחי,
חיוכו של בן מתנוסס מול עיניי ,
הפעם הוא עומד מולי כשבגדיו לבנים ועניבה מונחת בצורה יפה ומסודרת,
אני מסתכלת מטה ורואה את עצמי עם שמלה לבנה.
קול בוקע מרמקול ואני הולכת לעבר בן כשעדי, אחות של בן הולכת מלפניי ומפזרת פרחים יחד עם יובל.
ידו של דניאל אוחזת בידי ולוקחת אותי יחד איתו לעבר בן.
אני עולה על שתי מדרגות ככה שאהיה באותו הגובה של בן ואיש מבוגר עם כיפה עומד בינינו כשידיו של בן אוחזות בידי, האיש המבוגר מדבר אבל גל מה שאני שומעת זה שקט, זה רק הנשימות שלי ושל בן.
זה רק אני והוא.

׳אני אוהב אותך׳
׳אחי׳
׳כן׳

מבטי הופך למבולבל ואני פוקחת את עיני באחת, מבינה שזה היה חלום, אני שוכבת במיטה בבית החולים כשבן יושב על ידי ועיניו אדומות מבכי,
דניאל יושב על ידו כשידו מונחת על כתפו של בן והוא מדבר איתו.

״היא ערה!״ קולו של דניאל צועק ואני ממהרת להשתיק אותו, ״כואב לי״ אני ממלמלת ובן נדרך ״מה? מה כואב לך? לקרוא לאחות?״ הוא ממהר לקום אבל אני עוצרת אותו וגם דניאל,
אני מבקשת במבטי מדניאל שישאיר אותי ואת בן לבד והוא מהנהן בשקט וקם כשהוא מחבק אותי קלות ונושק ללחיי,״אני שמח שאת פה חיים שלי״ הוא מוסיף ויוצא,
בן יושב עדיין בכיסא כשהרגל המגובסת שלו על המיטה שלי, אני מסמנת לו לבוא על ידי והוא מהנהן בראשו, מתרומם לאט ונשכב על ידי.
״תספר לי משהו״ אני מבקשת ממנו כשהוא מניח את אצבעותיו על זרועי ומלטף את גופי,
״אין לי כלום בראש יפה שלי, אני נשבע לך.
את בכלל לא מבינה כמה אני שמח שאת פה, איתי, לצידי.
אני אוהב אותך כל כך״ הוא אומר ואני מרימה את מבטי,
נושקת לשפתיו.
״הרופא אמר שזה באמת נכון, היה לך מספר קוד הוא אמר לי להביא לך את זה״ בן מסיים את דבריו ומוציא דבר מה מכיסו,
קופסה כהה נגלית לפני בין ידיו כשהיא נקייה ומצוחצחת.
אני פותחת אותה ורואה מספרים, אני מניחה שזה הקוד,
״אז זה באמת נכון..״ אני ממלמלת, ״בן״ אני מוסיפה כשאני שומעת הנהנים המסמל לי להמשיך,
״אתה תוכל להגיע לשם ולהביא לי את מה שנמצא בפנים?״ אני שואלת בחשש והוא מתקרב ומנשק את שפתיי, ״זה מספיק ברור לתשובה שלי?? אלך עוד מעט יפה שלי״ הוא מאשר ואני מחייכת אליו מנשקת את ידו.
״מתי נלך מפה??״ אני שואלת אחרי מספר דקות של שקט , ״ אני מניח שיקח זמן באבו, לי זה עוד בסדר כי אני רק עם רגל שבורה״ הוא אומר, ״זה לא בסדר מה שיש לך וזה לא רק רגל שבורה. חוץ מזה שגם יש לך בשפה חתך״ אני ממלמלת והיא צוחק כשאני תוקעת בפניו מבט נוקשה, ״בכל מקרה, לך יש המון חבלות והרגע עברת ניתוח..״ הוא מוסיף.
״אם את רוצה הבייתה תגידי, רק תגידי ואת בבית״ מודיע ואני מהנהנת.
עיניי נעצמות וגופי נרפה למגעו ולתחושת ידיו על גופי,
ריחו המשכר מעלה בי תחושות שאין לתאר.

״בר! מאמי קומי!״ קולה של יובל נשמע ואני פותחת את עיניי כשאני לבד במיטה,
״בואי, הבנים מחכים בחוץ״ הוא ממשיכה , לא נותנת לי לשאול שאלות.
״ מה, לאן?״ קולי עדיין נשמע ישנוני בזמן שיובל לוקחת אותי בידיה ומושיבה אותי לאט על כיסא הגלגלים.
״תפסיקי לשאול שאלות י׳קרץ״ היא מחייכת ומובילה אותי מחוץ לכותלי בית החולים.
המכונית של דניאל נשקפת בכניסה של בית החולים כשהוא יוצא ולעברינו.
״הולה ברבור, הולה מיאמור״ הוא ניגש בחיוך רחב ונושק לשפתיה של יובל ומחבק אותי.
״דני על מה המצב רוח הטוב הזה??״ אני שואלת כשהוא מסתכל על יובל בשאלה ואני ממהרת להגיב שאני לא מבינה מה קורה פה.
״פשוט בואי״ הוא מוסיף חיוך ועוזר לי לקום אל המכונית.
אני מתיישבת כשדניאל ויובל מסדרים את הדברים שלי וכל מה שאני צריכה מהבית חולים,
״היי אני צריכה את זה״ אני צועקת להם כשהם מעיפים את כל זה, חשבתי שהם יכניסו את זה לאוטו.
״את לא צריכה את זה- הוראה של הרופא״ דניאל מרים את ידו כחף מפשע ויובל מחייכת וצוחקת מהצד.
הנסיעה עוברת ואנחנו נוסעים לכיוון אחר בכלל,
אני לא שואלת כלוח כי אני יודעת שהם לא יענו לי במילא.
״והגענו״ יובל ודניאל אומרים יחד כלא במכוון ושיירת צחוק שלהם נשמעת,
״די להיות רצינית סיס״ קולה של יובל נשמע כשהיא מסתובבת אלי.
אני מגלגלת את עיניי ומחייכת אליהם כשדניאל פולט גיחוך, ״טוב, טוב תישארי רצינית סיסוש״ דניאל אומר כשהוא לא מפסיק לצחוק , ״תשתוק״ אני מוסיפה ומחייכת כבאמת.