Fear between love

\\ chapter 24 \\

יוֹם מִסְפַּר 3

אני מתעוררת לבוקר מעייף ביותר כשמחשבה לרשתית תוקפת אותי,
לפני שהוא הואיל בטובו להוסיף לי עוד שלושה ימים להביא לו את סכום הכסף זה היה אמור להיות,היום.
אין לי מספיק כסף.
אני לא יודעת מה אעשה.
נשארו לי עוד שלושה ימים ואני לא יודעת מה לעשות,מה יקרה אם לא אספיק להביא לו את הכסף בזמן?
מה יקרה אם לא יהיה לי מספיק כסף?
מה יקרה לי?
לקרובים אלי?

קמתי, מתארגנת בבגדי לעבודה,
הסימנים על גופי לא עברו ולגם לא קרובים ללעבור.
לצערי גם היום,אצטרך למרוח עליי עוד שכבה עבה של איפור, יצאתי מהבית הולכת כשהודיע התקבלה במכשיר הטלפון שלי:

היום אני רוצה את הכסף.
בשעה שש אחר הצהריים לכי לסופר על יד הבית שלך.
דוד.

הפלאפון נשמט מידי ודמעות הצטברו בעיניי,
מה אני אעשה?
אין לי למי להגיד ,אין לי עם מי לדבר, את מי לשתף.
אני נכנסת למשרדו של המנהל,
מתכוננת לעוד יום עבודה מפרך וקשוח כשהמנהל מברך אותי לשלום בכניסה למשרדו.
״בוקר טוב ברי״ הוא אומר ואני מאמצת חיוך ומוסיפה גם כן אמירת בוקר טוב,
״רציתי לבקש ,זאת אומרת לשאול, אם זה אפשרי לקבל את המשכורת היום במקום בסוף החודש?״
אני שואלת כשהבעת פניו הופכת להיות רצינית,
״בר,הכל בסדר נכון?אני לא צריך להתחיל לתחקר אותך ולברר ,אני צודק?״ הוא שואל ואני מיד מהנהנת למרות שמה שאני רוצה כרגע זה להגיד לו שכלום לא בסדר ושיחזור לי,כי אני נואשת לעזרה,נואשת לשיחה ולדיבור.
״אם כך, אני מניח שזה בסדר גמור,את תעבדי את היום גם?״ הוא שואל שנית ואני מהנהנת לחיוב, ״ אני אעבוד עד רבע לשש היום״ אני מוסיפה ובאה לקום כשהוא מתרומם לפני מושיט את ידו לעברי ואני לוחצת בחזרה מחבקת אותו, יש לו לב טוב, הוא בהחלט בן אדם הגון וטוב.
אין לי למה להתלהב ולשמוח מהכסף שאני אקבל.
אני יודעת כמה אני אקבל וזה לא טוב.
סכום הכסף בהחלט לא מספיק ואפילו לא מתקרב.
אני לא יודעת מה דוד יעשה לי ואני מקווה שהוא ינסה לפחות לרחם עלי.

יום העבודה מגיע לאמצעו והרעד בגופי מתחיל לחלחל עוד ועוד,
הפחד נושק לגופי וזורם בדם.
חשבתי שהעבודה תעזור לי במיוחד היום להעביר את הזמן בלי מחשבות אבל זה כלל לא הועיל.
אני מניחה שזה יותר מועיל מזה שאני אהיה בבית עם עוד יותר מחשבות כי אין בי מעש אבל המחשבות תופסות מקום גדול היום,במיוחד היום.
השעה 17:40, אני נכנסת למשרדו של המנהל כפי שביקש ממני,
מעטפה מונחת על שולחנו ומכתב בו הוא כותב שהוא היה חייב ללכת ולא הספיק להביא לי אישית.
אני פותחת במהירות את המעטפה מגלה שיש שם רק 18 אלף מתוך ה-30 אלף שאני חייבת לדוד.
אני ידעתי שכך זה יהיה, ציפיתי לסכום שכזה.
אני יוצאת מהמסעדה,מצטערת על זה שיואל לא היה היום אז לא היה לי עם מי לדבר ועם מי להעביר את הזמן ללא מחשבות.
אני מתאמצת להרים את רגלי בכל צעד שאני עושה כשהפחד רק הולך ומתגבר.
דמותו של דוד נראית מרחוק ולאט לאט יותר ויותר מתקרבת, עד שאני עומדת למולו במרחק קטן.
השעה 18:00 בדיוק.
אני מושיטה לו את המעטפה כשמבטו מופנה אלי,
נועץ מבט חודר בפניי כשהוא חוטף מידי את הכסף באגרסיביות , תוך כדי שאני מתפללת בליבי שהוא ירחם עליי ולא יעשה לי כלום.
״18 אה? את חושבת שאני מתלוצץ איתך?!״ הוא מרים את קולו וגורם לליבי להתכווץ ולגופי להתרתע,
אני לוקחת צעד אחד אחורה ממנו, על פניו מבט משועשע כשאני לא מבינה מה קורה והוא נשאר לעמוד במקומו.
אני שומעת צעדים מאחורי וממהרת להסתובב אבל דמות מוכרת הלכה לעברינו,
״דניאל!״ אני צורחת לו בפחד כשאני רואה שהוא מתקרב יותר ויותר ועל מבטו שום הבעה מופתעת או משונה, אני ממשיכה לצעוק לו,לא מצליחה להבין למה הוא ככה.
אני מסתובבת חזרה לעבר דוד רואה את החיוך הגדול והמכוער שלו רק גדל יותר,
״הזהרתי אותך״ דוד אומר והאסימון סוף סוף נופל,
אני מתחילה להזיז את רגליי במהירות לעבר הסמטה החשוכה בצד ימין,איפה שכל הנרקומנים מסתובבים בשעות האלה של היום, אף אחד לא מבין למה דווקא בשעות אחר הצהריים הם פה אבל ככה זה.
לא עניין אותי לעבור שם, לא חשבתי על מה יהיה עם אעבור שם, הפחד מדוד ודניאל שבעצם אני כנראה לא באמת מכירה , זה מה שעניין אותי כרגע.
יד גדולה תפסה בזרועותיי , לא מאפשרת לגופי לזוז לשום מקום כשהוא מרים אותי אחרי הרבה בעיטות מהצד שלי.
״תפסיקי לזוז בר,לטובתך״ קולו של דניאל נשמע, ואני מבינה שהוא זה שסוחב אותי עכשיו,
בקולו נשמעה דאגה,אבל זה הכל חירטוט.
אני לא מצליחה להבין מה קורה ואני כבר בתוך רכב גדול וחשוך ,שומעת את קול הרכב הנוסע בכביש במהירות כשאני קשורה ויושבת בשקט מהפחד של מה שיקרה לי.

אין לי מחשבות.
אין לי תחושות.
אין לי כלום.

אני צונחת לשינה עמוקה כשגופי מנסה להלחם בדחף לעצום עיניים,אני פורשת ו׳מרימה ידיים׳ ,נותנת לגופי להרפה ולעיני להיעצם.
עיניי נפקחות כשאני מרגישה כאב חזק המורגש על זרועותיי וקול של טיפטוף נשמע,
המקום יותר מדי מוכר לי וכמובן,
הבית הקודם שלי.
שוב פעם.
אף אחד לא יחשוב על לחפש אותי,
אף אחד לא יחשוב עליי אפילו כי-
כולם שונאים אותי,
לאף אחד לא אכפת ואת אף אחד זה לא מעניין.

״אחח״ צווחה נפלטת מפי וגורמת לגופו הגדול של דוד להתרומם אליי כשהסכין המרוחה כולה בדם מוחזקת בין ידיו,
אני מפנה את מבטי את הרצפה מגלה לתדהמתי שהדם הזה הוא ממני, הטיפות שנשמעו הן מהיד המדממת שלי, אני נתפסת חרדה לזיכרון של דניאל מחזיק אותי בכוח ומחייך לעבר דוד.
אני מנסה לקום אך זה לא עוזר וזה רק מכאיב לי,
ידיי הקשורות בחוזקה גורמות לדם לזרום אבל דוד מדביק נייר דבק על החתכים, זה יכאב כשאני אוריד את זה,בטוח.

כף ידו צונחת ישירות על פניי בחוזקה שבחיים לא הורגש על גופי.