Fear between love

\\ chapter 8 \\

• נקודת מבט- בן•

כל הלילה לא ישנתי, אני מרגיש חרא, עם עצמי, עם הכל.
אני חתיכת בן זונה שכעסתי עליה כשבהתחלה לא הסכימה לספר לי מה עובר עליה וגם כשהיא אמרה לי, רציתי לרצוח את האבא הבן אלף הזה שלה!
אני לא יודע מה יש לי עם הבחורה הזו אבל היא מחרפנת אותי.
פשוט משגעת אותי.
העפתי את המחשבות,
קם מהמיטה והולך לחדר של עדי,
"יפה שלי" קראתי לה כשקמה לעברי הישנונית הקטנה, "בני היה לי כיף אתמול עם בר" אמרה ונשקה ללחי שלי כשהתכופפתי אליה, מחבק את גופה הקטן. 
ירדתי למטה מחבק את אמא לשלום ויוצא לאופנוע שלי,
אני מכור לזה, מכור לתחושות שלי כשאני על האופנוע, וואלה אני נשמע כמו אידיוט אבל זה מרגיע אותי, הרוח כשנוסעים, התחושה..
הגעתי לבית ספר אחרי כמה דקות, פוגש את החבר'ה, לא כל כך מעניינים אותי.
"בןבן" "כוסאמאשלך אחי כמה פעמים אמרתי לך לא לקרוא לי ככה? " התעצבנתי עליו ובשנייה התחבקנו כשאני נותן לו תפיחה על הגב וכך גם ההפך,
הוא ממש כמו אח שלי, אח תאום.
אני מטורף על דניאל, הוא יודע עלי הכל ואני גם אומר לו הכל.
וההפך.

התחלנו את הדרך לכיתה כששני ומיקה מחייכות לעברנו, לא התייחסתי ופשוט המשכתי ללכת,
זה סבבה לזיין אותן אבל עד כאן.
לא מזיזות לי ולא מעניינות אותי.

ראיתי בכניסה את יובל ובר.
היא יפה, כל כך יפה והיא משגעת אותי.
אני לא יודע מה לעשות.
"אחי, בוא" דניאל קרא לי והוציא אותי מהבהייה "מישהו פה מאוהב" אמר לעצבן אותי, "שנדבר עלייך? " שאלתי, להחזיר לו.
הוא מאוהב ביובל כבר כמה זמן ופשוט מתכחש, כל פעם חוזרים לאותה נקודה בה הוא מתכחש, כאילו חלאס אחי, תהיה גבר ותציע לה לצאת, אפשר לחשוב מה כבר יקרה, מקסימום תגיד לך לא .

הלכנו ללוקרים , מוציאים את הספרים ומתקדמים לכיתה, אני ודניאל ממש לוקר ליד לוקר אז יצא לנו טוב.
"היי בן" קול מוכר ועדין נשמע מאחורי, הסתובבתי מופתע לראות את בר מאחורי, חיוכה הקטן ועם זאת הביישן שהסתתר מאחורי השיער שהסתיר את רוב פניה, היא חסרת ביטחון, אין לה ביטחון בשיט.
זה מעצבן אותי.

שני ובר עברו אותנו והסתכלו עלינו במבט מוזר, בוחן וביקורתי.
"מה את רוצה? " שאלתי בארסיות שהרתיעה אותה, היא לא הראתה זאת יותר מדי,
"ברבור בואי, עזבי אותך בואי נלך " יובל לחשה לה בשקט ככה שבר תוכל לשמוע אבל היא לא ידעה שגם אני שמעתי,
"כן, לכו.  תקשיבי לחברה שלך" הוספתי , לא יכול להביט בעינייה, דמעות בצבצו בעיניה אבל אחרי שניות היא ויובל כבר נעלמו כלא היו בכלל.
"אחי למה? " דניאל שאל ושכחתי לגמרי שהוא היה מאחורי כל הזמן הזה, "ככה למה" עניתי באדישות, "אתה בן זונה אמיתי.
יובל בסוף תשנא אותי לגמרי , בגללך." ענה וחיוך עלה על פניי, "אל תצחק, אתה עכשיו הולך להגיד לה סליחה" הוסיף ועל פניו עטה מראה רציני, "סבבה.  אם אתה הולך ליובל ומציע לה לצאת איתך" עניתי כששילבתי את ידיי בניצחון, "סגרנו", "סגרנו".
ענינו יחד והמשכנו את דרכינו , לא תכננתי שהוא יסכים לזה, חשבתי שהוא לא יסכים, איך אני אמור לבקש ממנה סליחה?
היא רק אתמול סיפרה לי את הדברים הכי אישיים שלה והכי פרטיים ואני התנהגתי אליה בסדר ובגלל שאני כזה אדיוט ונקבה התייבשתי והיום התהפכתי עליה.
אני זבל של בן אדם.

• נקודת מבט- בר•

"הוא מטומטם, ועוד יותר מטומטם על זה שפאקינג סיפרת לו את זה והיום הוא התנהג אלייך ככה.  אל תבכי יפה שלי" יובל ניחמה אותי. מיד אחרי מה שקרה, סיפרתי לה.
תחילה היא בכתה, יותר ממני, בנות שבוכות זה נורא. ממש. מדבק.
אחר כך היא עברה לשלב הקללות, גם על בן ,גם על דניאל וגם על אבא שלי.
אני לא יכולה להגיד שלא הרגשתי משהו כלשהו אל בן כי אז אני אשקר, אני כן הרגשתי, הוא נראה טוב, מאוד.
ואתמול הוא היה הכי נחמד אלי, למה הוא התהפך ככה?
הייתי צריכה לדעת שאסור לי לספר אבל בעצם, למה סיפרתי?

נכנסתי לכיתה כשמבטים ננעצים בי,
מתלחששים ואף מדברים בקול,
אני מניחה שזה בגלל שרואים שבכיתי קצת אבל השיער שלי מסתיר אותי במעט , במיוחד עם הכובע על ראשי.
הוא נכנס לכיתה כשדניאל מאחוריו, מהצד ראיתי את יובל קורצת לי ועם שפתיה ממלמלת 'בהצלחה',
חייכתי אליה , נושקת לעברה באוויר.
הוא התיישב על ידי כשדניאל התיישב על יד יובל, מבטה נראה מופתע והיא נהייתה אדומה כעגבניה, מה שמאוד שעשע אותי.
"סוף סוף לראות אותך מחייכת" בן אמר ומיד חיוכי ירד, "או שלא" , המשכתי להתעלם מנוכחותו לידי במשך כל השעתיים שעברו, זה היה קשה.
להתעלם מהריח המשכר שלו, מהגוף החסון שלו שכל מה שעובר לי בראש באותם הרגעים זה לקפוץ עליו כמו אריה ולנשק אותו.
אבל זה לא יקרה.
כי אני זו אני.
וכי בן, זה בן.
לבן לא מתאים להיות עם אחת כמוני.
אבל מה זה כמוני בעצם?
לא מקובלת? 
'עניה'?
מה זה לא כמוני?

"טוב, טוב תקשיבי רגע" אחז בידי כשהתרוממתי לחצי עמידה ומיד חזרתי לשבת, הצלצול נשמע וכל הילדים כבר נעלמו, בכלל לא שמתי לב שגם יובל ודניאל יצאו.
עד שנשארנו רק אני, ובן.
"מה אתה רוצה בן? "
רק מלהגיד את שמו בלשוני העביר בגופי צמרמורת, "להגיד לך שאני מתנצל" הודה כשפניו מופנות כלפי מטה,
"על מה?  אני מניחה שאם אמרת את זה אז מן הסתם התכוונת.  לכל מילה. " אמרתי , נשארתי בהבעתי האדישה, שמה לב שזה רק מעצבן אותו יותר.
"לא נכון, אני לא התכוונתי.
בדיוק שני וההיא עברו ואת יודעת איך זה.. " אמר כשחיוך נבוך התפלח משפתיו ולרגע,  לרגע זה היה הדבר הכי מושלם בעולם אבל מיד המחשבה התעופפה וחזרה למקומה הרחק.
"כן בן, אני יודעת איך זה.
המוקבל, המקובלת.. ה'חננה' שאין לה חברים ובטח שלא המקובל של בית ספר" אמרתי וסימנתי עם אצבעות ידיי כמרכאות במילה חננה.
פיו נפתח ונסגר כלא מבין מה שאמרתי או לא מעכל, אני לא יודעת מה עבר לו בראש אבל העצבים רק גערו בי יותר ולא רציתי לעשות דבר שאתחרט עליו אז הלכתי במהירות, יוצאת מהכיתה.