Fear between love

\\ chapter 23 \\

עליתי הפעם למעלה,
לחדר של דניאל, נכנסת ומגלה את דבריו ודבריה של יובל מפוזרים על הרצפה מה שאומר לי שהם מבלים פה המון והיא ישנה אצלו בעיקר.
הורדתי את החולצה הארוכה, ממהרת להחליף לעוד אחת שהייתה אצלי.
עברתי על יד המראה, מוודאה שלא רואים כלום ויצאתי.
התחלתי לרדת כשאני רואה בחוץ את דניאל ויובל עסוקים בשלהם ולא שמים לב למתרחש סביבם ואת בן ו..טוב זאת שאיתו פאקינג מתנשקים.
התיק נשמט מידי וגרם לגופו של בן להסתובב לעברי ולהתנתק מהנשיקה, טוב תודה באמת.
הדמעות בעיניי לא איחרו מלרדת.
למה אני מצפה?
שגבר כמו בן יחכה למישהי כמוני?
בחיים לא.
ישר יעבור לאחת אחרת, ועוד המון אחרות.
הלב שלי כאב,
כאב שרק ככה הבנתי שזה היה סתם בשבילו. זה לא היה סתם בשבילי.
זה בחיים לא יהיה סתם בשבילי.
כי אני אוהבת אותו.
אני אוהבת אותו כמו שלא אהבתי אף אחד.

מבטו חזר לאותה נערה שישבה עליו והם המשיכו בשלהם תוך כדי שאני יוצאת מהבית, שולחת הודעה ליובל שהיו צריכים אותי בעבודה מה שנקרא שקר, בהחלט שקר.
לא היו צריכים אותי, זה יותר בכיוון של אני צריכה את העבודה.
ניגבתי את הדמעות כשעמדתי בכניסה האחורית של המסעדה,באה להכנס כשיד גדולה אוחזת בידי בחוזקה ,ניסיתי להתנער מה שלא עבד כלל.
הסתובבתי מגלה את דוד מולי כידו אחוזת בסכין גדולה המקורבת לגופי ומאיימת לגעת ולחתוך אותי.
״צעקה אחת ואת מתה״ איים כשהוריד לאט את האחזיה החזקה שלו בידי שהשאירה סימן אדום על זרועי,
״מה אתה רוצה?״ אני שואלת כשאני מרימה את ראשי,מתאמצת להביט בפניו המגעילות שמעוררות בי בחילה בכל פעם מחדש,אני מקווה שלא רואים שבכיתי,מאוד מקווה.
״איפור ? בר?״ שאל בציניות כשגיחוך נפלט מפיו ,
לא עניתי, רק מקשיבה ושותקת, כמו ילדה קטנה ומפוחדת, ״הייתי נותן עוד אחת גם לעין השנייה אבל היום אני במצב רוח טוב, לא נלכלכך את היד היפה שלי עם הדם המגעיל שלך נכון?״ הוא המשיך בזמן שאני מאמצת את עצמי לא לברוח או לפרוץ בצעקה ויותר מזה,לא לבכות או לענות לו.
״אל תשכחי עוד כמה ימים נשארו לך״
הוא אומר ומתחיל ללכת כשטען הדם מורגש בפי מנשיכת השפתיים.

הזמן עובר במהירות משאני רוצה,
העדפתי להשאר בעבודה הזו ולהעסיק את המחשבות שלי בעבודה ולא בבן,או בדוד.
אבל זה לא ככה,והימים עוברים מהר ממה שאני מצפה וציפיתי.
אני יוצאת מהמסעדה לא לפני שאני מברכת את כולם לשלום וממהרת להגיע כמה שיותר מהר הביתה .
אני לא חושבת על כלום,רק על המחשבה שלי בתול המיטה מתחת לשמיכה החמימה והשינה שתגיע.
קור העז לא מטריד אותי,הפחד לא מטריד אותי, הכאב המייסר שהגיע כעת לא מטריד אותי כי אין לי שום תחושה בגוף, אין. הכל ריק.
האורות המעומעמים של פנסי הרחוב המתקרב עוד ועוד לביתי נותנים לי ראייה לכל הבתים מסביב ולכלב השוכב על יד המלונה שלו כשעיניו עצומות וקולות נחירה בוקעים מפיו הגדול.
אני צריכה חיית מחמד גם, תמיד רציתי כלבלב קטן שיהיה לי.
אני אחות יחידה ולפני כל הריבים שהיו לאמא עם דוד אני הייתי מדברת לעצמי או עם אמא.
בימים שאמא הייתה חוזרת מאוחר או לא יכלה לדבר איתי הייתי מדברת עם הקיר, עם הכרית,
עד הימים שהכל התחיל להתחרבש בבית וכמובן,אבא לא הסכים שהילדה שלו תדבר לעצמה כי ,איך הוא אמר :

׳אני לא גידלתי וחינכתי ילדה מוגבלת שמדברת לקירות׳

אחרי כל פעם שהוא היה מזכיר לי את זה ובכל זאת,הייתי מדברת לקיר כי לא היה לי משהו אחר,לא ידעתי על משהו אחר מלבד הקיר או אמא,
כל פעם שהוא היה תופס אותי עושה את זה הוא היה מרביץ לי. סותר לי.

נכנסתי אל תוך הבית, מוציאה אוויר מפי שגרם לתחושת הקלה שלא ידעתי בכלל שהייתה לי,
התארגנתי לשינה,מורידה את האיפור המגעיל הזה מהפנים שלי וסוף סוף מרגישה כמו בר,
בר שלא צריכה את המסיכה הזו ולא צריכה להסתיר כלום כי אני בבית.
לבד.
כרגיל.