Fear between love

\\ chapter 19 \\

• כעבור חודשיים •

"את גיבורה, רק עוד קצת" הוא מנחם ומניח את ידיו על זרועותיי מלטף , להרגיע.
זה לא עוזר.
זה מפריע.
כואב לי.
"תעזוב אותי בן" אני צועקת עליו ופיו פתוח מהלם, האחות המעצבנת מחייכת אליו והוא כמו מטומטם מחזיר חיוך.
אני עוצמת את עיני ונושכת את שפתיי, שלא יכאב.
זה עוזר בערך, קצת.
לא היה אמור לכאוב לי אבל קרה משהו עם זיהום וזה הפך את זה לייסורים.
האחות סיימה להוריד את התפרים ולחבוש את בטני, כמובן תוקעת לי מבט נעצה ואני מתעלמת, קמה לאט מהמיטה ומגלה שבן לא בחדר.
יצאתי רואה אותו יושב מחוץ למחלקה ,
אני מתקדמת אליו ומיד הוא קם ויוצא מבית החולים כשאני אחריו, נכנסת למכונית והוא מתחיל בנסיעה.
לפני כחודש אני התחלתי לעבוד במסעדה כמלצרית, הפסקתי קצת עם הבייביסיטר אבל אני ממשיכה להתראות עם שרון ועדי,
זה יוצא שאני בקושי עם יובל , דניאל ובן חוץ מבבית ספר.
הוא לא מצליח להבין את זה שאני צריכה את הכסף אבל הוא כל הזמן מציע לדאוג לי ושאני אהיה אצלו או אצל יובל ואני מסרבת.
אני יכולה לדאוג לעצמי.
אני מסוגלת.
הוא לא מבין את זה.
אז הוא עצבני עליי מאז וזה משפיע גם עלי ככה שזה יוצא שעל כך דבר קטן אנחנו מתווכחים ורבים.
אחרי כל ריב שלנו הוא נמצא אצל דניאל והוא דואג להרגיע אותו.
הוא ודניאל השלימו בזכותי ובזכות יובל.
אנחנו ממש כמו אחיות והם ממש כמו אחים.
הרבה זמן לא יצא לי לבלות איתם זמן איכות, ארבעתנו כמו שהרבה זמן לא יצא לי חבלות עם בן בלי לריב.
ואולי זה בגלל שאני עדיין לא מוכנה לשכב איתו, אני לא יודעת, קצת קשה לי לדבר איתו.
התחלנו את הנסיעה כשאני מתכופפת לעבר התיק, להוציא כדור,
"שלא תעזי לקחת" הוא אומר בקול נוקשה וכועס, איך הוא כועס פה?
אני מתעלמת ובולעת את הכדור לכאבים עם מים,  החזרתי לתיק הכל כשהמכונית עוצרת בפתאומיות, גורמת לראשי לקבל מכה חזקה בראש, "הגענו" הוא אומר באדישות, מתעלם מכך שכרגע אני קיבלתי מכה בגללו,
"אתה אדיוט" אני צועקת עליו, "מאז שהגענו לבית חולים האחות המפגרת הזאת מפלרטטת איתך ואתה זורם עם זה, ועוד כשאני לידך!  מה אתה חושב לעצמך בן?  ועכשיו ? אני פאקינג דפקתי את הראש בגללך וזה לא מזיז לך!
לך לעזאזל! " אני צועקת ויוצאת מהמכונית, טורקת אותה כשהתיק שעל גבי נופל מזה,
אני מרימה אותו ומנגבת משהו רטוב שהורגש על מצחי, הורדתי את ידי רואה אדום ומגלה שיורד לי דם מהראש,
נכנסתי הביתה , שומעת את הרכב נוסע.
לבשתי במהירות טייץ שחורים וחולצה קצרה אבל לא צמודה מדי עם נעלי בלנסטון ויצאתי, לוקחת את התיק שלי ונייר לח לנגב את שאריות הדם.

"כן אבל די! כמה אפשר? " כל העצבים מקודם עולים ומפילים את זה על יובל שבמשך כל החודש הזה היא ודניאל עסוקים בלהרגיע את המצב ביני לבין בן.
"חיים שלי הוא אוהב אותך ואת יודעת שזו לא הכוונה שלו" היא אומרת כשמהצד השני של הטלפון אני בטוחה שמודבק חיוך לשפתיה כי קולו של דניאל נשמע ברחבי הבית,
"תמסרי לה שהיא חסרה פה ואנחנו מתגעגעים!" הוא צועק וגורם לפליטת צחוק מצדינו.
"טוב יאללה אני מנתקת הגעתי, ביי אהובה" אני אומרת ומתנתקת לא לפני שאני שומעת אותה ממלמלת ביי.

***

סיימתי את המשמרת כשעיניי כמעט ונעצמות מעצמן וגופי כבד וכואב מעמידה,
התחלתי את דרכי בחושך הכבד למרות שבדרך כלל בן או דניאל באים לאסוף אותי בין אם זה לבד או עם יובל אבל היום, כלום.
אני לא יודעת מה קורה, אני לא יודעת מה אני מרגישה מלבד הכעס שתוקף אותי בלי הפסקה או העצב שתופס מקום רב בחזי ובליבי.
צעדים נשמעים ומוציאים אותי ממחשבותי,
אני מגבירה את קצב ההליכה שלי תוך כדי שהרשרוש של המסטיקים בתיקי נשמע אבל זה לא משנה לי כי אני מתחילה לרוץ,
מתחיל לכאוב לי בצד הבטן וגופי כואב ולמרות זאת, אני ממשיכה לרוץ.
הצעדים נמשכים ואני עדיין שומעת אותם אחריי, הנשימות שלי מתגברת כשאני מנסה להאיץ את הריצה שלי והכאבים גוברים.
הייתה אבן באמצע הדרך ולא שמתי לב,
תוך כדי שאני נופלת על הבטון הנוקשה ,
דמות גברית עמדה מעלה, תופסת בשיערי , אני לא מצליחה לראות את פניו כי יש לו מסכה שחורה, "בר, בר, בר" קולו נשמע וגורם לתחושת חלחלה לעבור בגופי,
אני נגעלת.
מפחדת.
כועסת.
הכל יחד.
שמי בקולו היה מזעזע, היה לא נעים ולא גרם לי לטוב.
"מה אתה ר..רוצה? " קולי נשמע מעומעם ומפוחד למרות שרציתי שישמע יציב,
הוא הוריד את המסיכה מפניו, מאפשר לי לראות את דמותו המחרידה,
הוא משך בשיערי יותר, מהדק את אחיזתו יותר ומניח על פני מטפחת, ניסיתי לא לנשום לתוכה ובכל זאת.
אחרי מספר שניות בהן לא יכולתי להמשיך עוד שלא לנשום,  נשמתי נשימה ארוכה, מפסיקה להיאבק בו,
צוללת אל תוך שינה עמוקה.
אני חלשה,
הייתי צריכה להיות חזקה,
הייתי צריכה להילחם.
אם לא בשבילי,
בשביל אמא שכרגע בקבר בגללו,
בשביל יובל, דניאל
והגבר שאני אוהבת מכל-
בשביל בן.