Fear between love

\\ chapter 32 \\

״דוקטור! היא ערה״ קול נשמע, אני לא מזהה אותו ורק כאב חולף בכל גופי.
אני פותחת את עיניי באטיות מסתנוורת מהאור החזק בחדר.
אני בבית חולים, פעם שנייה כבר.
הפעם הראשונה הייתה עם אמא.
דמות מוכרת יושבת על ידי כשבפניה משתקפת דאגה מוגזמת, אני מחייכת באיטיות, מתאמצת לפקוח את עיניי במלואן.
״חיים שלי״ קולה העדין של יובל נשמע כשדמעה זולגת במורד לחייה, ״י..יובי״ אני ממלמלת בקושי רב כשהגרון שלי יבש וכואב לי, ״הנה, תשתי״ היא ממהרת להביא כוס מים כשאני שותה אותה במהירות כמו גמל.
״תודה״ אני מוסיפה כשאני מזיזה את הקש מפי,
״למה לא סיפרת לי?״ היא שואלת באדישות כששומעים בקולה שהיא על סף בכי מר, ״את ראית מה קרה כשבן גילה״ ״בן!״ אני אומרת ומוסיפה בצעקה כשפלש מחלחל בתוכי, אני מנסה לקום ולעשות משהו, משהו כלשהו אבל אני לא מצליחה לזוז, ״הכל בסדר בר, האמת ששמו אותו במחלקה שאת נמצאת גם, הוא עדיין לא קם..״
היא אומרת ועיניה מביטות אליי בדאגה וכאב כשידיה מלטפות את זרועותיי המכוסות בבגד של בית החולים.
״זה באשמתי״ אני מוסיפה ומניחה את ראשי בחזרה לכר.
״מה בובי?״ יובל שואלת, ״הכל! מה שקרה לי, מה שקרה לבן..״ אני אומרת ומחניקה את הדמעות שמאיימות לצאת מעיניי, ״זו לא אשמתך בר״ קול גברי נשמע ואני ממהרת להתרתע, אני אוחזת בידיה של יובל ולא שמה לב אפילו לכמה חזק זה עד שהיא ממלמלת באנחת כאב.
״בר, אהובה שלי! זה בסדר״ היא מוסיפה ואני לא נרגעת,
״הוא סיפר לי והוא עוד מעט יספר לך גם, זה בסדר- תתני לו״ היא מוסיפה ונושקת ללחי שלי קלות, נזהרת מכל נגיעה, אני שותקת כשידה עדיין בין ידיי,
דניאל מתקרב לעברינו כשהוא מתיישב מולי, על יד יובל.
״זו לא אשמתך בר.
דוד תכנן כל צעד שהוא יעשה,
מהרגע של החטיפה הזאת שלך עד לרגע שבו בסופו של דבר ייכנס לתמונה.
הוא ידע שאת בסופו של דבר תגלי לאחרים או שיגלו לבד.
אני פגשתי אותו.. זאת אומרת- באיזשהו יום,
הייתי לבד בבית.
זה היה בכל התקופה שאת היית עם בן ואני עם יובל, עדיין.
דפקו בדלת בחוזקה ומיהרתי לגשת,
זה היה אבא שלך, וגורילה.
הם איימו עליי שאם לא אעבוד אצל דוד, אבא שלך-
הם יהרגו את המשפחה שלי ואותי.
כמובן שגם את יובל כי הם ידעו שהיא חברה שלי.
אני בהתחלה לא האמנתי וחשבתי זו בדיחה עד שהם הראו לי תמונה של ההורים שלי-
קשורים בחבלים החוסמים את פיהם כשהם ישובים על הרצפה מעץ הנראתה בתמונה.
שיירת קללות יצאה מפי וגורילה מיהר להניח בבטן שלי חבורה סגולה, מאז אני אצלו.
הכל שם היה באיומים, בהכל.
בר, אני נשבע לך, אני מצטער על זה כל כך ובחיים לא הייתי עושה משהו שיפגע בך עד מוות.״ דניאל מסיים את דבריו ונושם לרווחה כאילו ישבה עליו אבן,
״והוא זה שהתקשר למשטרה״ יובל מוסיפה ואני מהנהנת, לא מעכלת את דבריו.
״אני רוצה לראות את בן״ אני אומרת בשקט,
״הם לא מאשרים..״ יובל אומרת בשקט ומלטפת את ידי, אני מחזירה את ידי אל חיקי ומסתובבת אל הצד השני, עוצמת את עיניי, ״אני צריכה קצת שקט, אני לא כועסת.
באמת, רק צריכה שקט״ אני ממלמלת כשדמעה אחת יורדת מעיניי ואני מסתכלת פעם אחת לדניאל ויובל ומניחה שוב את ראשי, עוצמת עיניים ולא חושבת.
אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר.
רק שומעת את צעדם יוצאים מהחדר.

אחרי מספר דקות של שקט,
אני מרשה לעצמי לבכות, לפרוק את הכאב, הפחד, התסכול- הכל.
דלת החדר נפתחת שנית ואני ממהרת לנגב את עיניי,
״אני ביקשתי שקט״ אני ממלמלת בקול ברור,
״לא התכוונתי להפריע, אני אצא״ ליבי הולם בחוזקה וגופי מזדקף, ״בן!״ אני צועקת ומסובבת את גופי באטיות לעברו, מסתכלת עליו כשהוא נעזר בקביים כדי ללכת בשל הגבס שעל רגלו,
על שפתיו עדיין אותו חתך ומדי פעם אני רואה חבלות בגופו, דמעות יורדות מעיניי ללא כל יכולת של שליטה בהן, ״למה את בוכה״ הוא שואל ומלטף את פניי, מתקרב אליי עוד יותר וגורם לעיניי להיעצם ולתחושה ממכרת לעבור בכל מקום בגופי.
״אני לא בוכה, זה סת...״ ״אל תעבדי עלי בר, ועוד מצאת לך על מי לעבוד״ בן קוטע אותי באחת ומתיישב על הכיסא ליד המיטה שלי,
״אתה יכולה לשכב לידי? בבקשה?״ אני כמעט ומתחננת והוא מיד קם, מרים טיפה את השמיכה מגופי ונכנס תחתיה על ידי, אני מתאמצת לזוז טיפה והוא מניח את זרועו תחת ראשי, כשאני מניחה את ראשי על החזה שלו, ״זו לא אשמתך יפה שלי, הכל בסדר״ הוא אומר ואני מרימה את מבטי אליו, ״אני הבנתי שכלאו את דוד והגורילה הזה, וכן, דניאל סיפר לי כבר״ הוא ממש קרא את מחשבותיי, לא היה לי נעים לשאול אותו את זה.
והוא ענה לבד.
״אני אוהבת אותך״ אני לוחשת כנס שפתיו כשנשימותיו על שפתיי ואני רק חולמת על להנחית את שפתיי על שפתיו, ״אני גם אוהב אותך יפה שלי, את כל עולמי , אני נשבע שאני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך.
אני פחדתי שם, פחדתי ממה שיקרה לך, ממש שיעשו לך, יותר מזה, פחדתי שלא תחזיקי מעמד.
אני יודע כמה את חזקה, אני מאמין בזה.״ הוא מסיים לדבר ואני מתקרבת עוד קצת כשגופי כואב אבל אני לא מניחה לזה להשפיע עלי, לא עכשיו, עד שאני עם בן.
שפתיי מונחת על שפתיו באחת,
הנשיקה הזאת שונה,
תשוקתית יותר, אוהבת יותר, ממכרת ונואשת.
״אחחח״ אני מתנתקת בשניה לאור אנחת הכאב שלו,
״מה קרה??״ אני שואלת במהירות והוא מחייך איפה, חושף את החיוך המושלם שלו, ״החתך, כואב״ הוא מסביר ואני ממלמלת שאני מצטערת ובאה להשכב חזרה על חזו אבל ידו עוצרת בעדי ומרימה את ראשי לעברו כשהוא מנחית עוד נשיקה על שפתיי.
״אוחח כמה שאני אוהב אותך״ הוא ממלמל בין נשיקה לנשיקה כשאני מחייכת ומחזירה לו אותו הדבר.
אני אוהבת אותו.
אני מרגישה פתאום שונה, מעיין תחושת הקלה.
אני יודעת שזה זה.
אני מרגישה את זה.
סוף כל סוף יש לי אוויר,
אני מרגישה חופשיה.
סוף כל סוף,
אני ח י ה.