Fear between love

\\ chapter 10 \\

השעות עוברות,
השעה האחרונה הגיעה כשצילצול רועם נשמע ברחבי בית הספר, אני ויובל ישבנו כל ההפסקות היום בכיתה לנוכח מזג האוויר בחוץ שהחליט להשתגע.
המנהלת תפסה מספר ילדים שיצאו החוצה בגשם החזק שהשתולל בחוץ ולפי מה שנשמע מהילדים הרכלנים בבית ספר ,
הם מושעים.

"ווהוו חיכיתי לשיעור הזה כל כך" יובל צעקה לי בהתלהבות, חייכתי אליה, מתקדמת למקומי כשהיא התיישבה במקום שלה,
השיעור עצמו לא הלהיב אותה, מה שכן הלהיב אותה זה שדניאל יהיה בשיעור הזה.
אומנם אנחנו בכיתה משותפת אבל רק ביום הזה כל הכיתה מתפצלת לשיעורים אחרים ובשעה האחרונה יש שיעור משותף.
אז כן, דניאל יהיה. ובן.

דלת הכיתה נפתחה ודניאל נכנס כשמבט אטום על פניו אך נראה בכל זאת נינוח ורגוע,
בשניות מבטו התחלף כשישב ליד יובל וחיוך התנוסס על פניהם לא לפני שהוא קרץ לי לשלום, ניסיתי לחפש בעיניי אחר בן ולא.
הוא לא פה.
המורה התחילה ללמד, אני יודעת שאני צריכה להקשיב אבל לא יכולתי.
כרגע היא מדברת על אקטואליה ועם כל זה שאני צריכה להקשיב אני לא מרוכזת וזה מזכיר לי שכל היום לא הייתי בשירותים ואני חייבת להשתין.
הצבעתי, אומרת למורה והיא אישרה לי כשראשה הנהן לעברי בחיוך.

יצאתי למסדרון ריק,  שומם ושקט.
אני ויובל תמיד אוהבות ללכת לשירותים הנקיים בבית ספר והבעיה היחידה היא שזה נמצא במחששה.
בגלל זה אנחנו תמיד אוהבות ללכת יחד.
הלכתי בכל זאת כשידיי מאוגרפות , מפחד, מחשש.

הפחד? פחד על העבר שלי, 
הבן אדם הנורא שהיה בחיי, אבא.
אני זוכרת את היום שהוא הגיע הבייתה, עצבני.
אסור לדבר איתו כשהוא עצבני, אסור.
אמא עדיין לא חזרה הבייתה ואני ישבתי בסלון, ושמעתי מוזיקה באוזניות התחובות לאוזני, זימזמתי לעצמי כמו תמיד עד שיד חזקה הורידה ממני את האוזניות וביד השנייה ידו אחזה בסיגריה מסריחה ודוחה.
מבטו היה מפחיד, כועס.
אני לא הכרתי את הבן אדם שהוא נהפך אליו. אני לא מכירה.
הוא הורה לי להכין לו אוכל, לא רציתי כי הייתי עייפה אבל מהפחד שחילחל עמוק בגופי התחלתי להכין, חתכתי לו סלט כשהוא הגיע מאחורי ומרוב בהלה לא שמתי לב ונחתכתי, דם זרם מגופי כששטפתי את ידי הכאובה, כעסו התגבר וכתוצאה מכך הוא כיבה עליי את הסיגריה כשגופי רועד מכאב וצורב בצורה לא יאומנת.

אני זוכרת איך רעדתי.
אני זוכרת את הכעס שחשתי.
את הכאב.
את הבכי.
אני זוכרת כל פרט ופרט.
והצלקת עדיין נמצאת.
כל הצלקות נמצאות.
החיצוניות . והפנימיות.
אז הנה, עוד צלקת שתשאר לנצח כרגע יושבת על בטני כשתפרים אוחזים בה.

כאב חילחל לתוכי והתרכז בחלק של הבטן,
מזכיר לי שאני צריכה לקחת את הכדור שלי.
המים בבקבוק שלי נגמרו והתקדמתי לכניסה של השירותים, בין שרותי הבנים לשל הבנות כשמולי זו המחששה.
טיפות גשם נשמעו נוחתים על קורת הגג ומתרסקים בצורה חדה.
הוצאתי את הכדור מתיקי, מוציאה אנחת הקלה כשאני רואה שאין אף אחד במחששה היום, עכשיו.
"גמדה, אין לך שיעור? " קול נמוך ומוכר נשמע מאחורי, הסתובבתי במהירות, מעשה שלא הייתי צריכה לעשות לנוכח הקרבה בינינו שלא ידעתי עליה.
פניי האדימו ממבוכה מה שגרם לו לחייך חיוך כל כך יפה ובאותו רגע זה נראה לי הדבר הכי מעצבן.
"אני לא גמדה, אתה פשוט גבוה" עניתי , מנסה לצאת מהמצב הלא נעים הזה,
הזזתי טיפה את גופי , מנסה לזוז,
הוא ראה ששאני מנסה לזוז והלך אחורנית, מפנה לי מקום.
הכדור עדיין בין אצבעותיי, הכנסתי אותו לפי, מניחה על לשוני באיטיות ושותה מהמים, בולעת אותו.
"בר" קולו נשמע זועם, "מה עכשיו בן? " שאלתי, כשגבי מופנה אליו.
"מה את עושה לי?? " שאל בעצבים ונאנח,
לא עניתי ומילאתי מים בבקבוק,
"את. מטריפה. אותי" לחש כנגד אוזניי, מעביר בי צמרמורת כשכל מילה שלו הוא נושם לעברי, בסוף המשפט הוא נשך את תנוך אוזני, מוציא אותי מהרגע הטוב שהיה עכשיו.
"מה אתה חושב שאתה עושה??  זה כאב" כעסתי ממש, הוא מעצבן אותי למה כל דבר הוא הורס?
חיוך התנוסס על פניו "נתראה גמדה" הסתובב , ולפני נשק ללחי שלי קלות.
משאיר אותי לבד עם המים היוצאים מהבקבוק שהתמלא יתר על המידה.
השעה עברה עם כל מה שהיה עם בן והשתנתי.

פגשתי את יובל בפתח בית הספר כשדניאל איתה,  "ברבר" דניאל קרא בחיוך וחיבק אותי קלות כשחיוך מתנוסס על פניה של יובל והיא אומרת עם שפתיה בשקט שהיא חייבת לדבר איתי, חייכתי להסכמה בזמן שהמשכנו לדבר שלושתינו.
"כן אז הבית ריק הם החליטו לטוס שניהם לכל השבוע" דניאל המשיך לדבר,
"איפה תהיה? " יובל שאלה ודאגה נשמעה בקולה , "בבית, איתך" אמר כשחיוך התנוסס על פניו, ועל פניה של יובל.
הם חמודים ומתאימים בטירוף.
הגענו לבית של יובל, אחרי שלא הפסקנו לדבר ולצחוק ,ליווינו אותה הבייתה כי היא קרובה לבית שלנו, בערך.
"רוצים לבוא? " שאלה בחיוך ,
"אני חייב ללכת לקנות אוכל ושתייה להיום בערב, אתן באות כן? " שאל ויובל ענתה שכן, הבעת פניי הייתה מבולבלת, "הבית שלי ריק, תבואו שתיכן , לא נהיה הרבה אנשים הפעם ושני ומיקה גם לא יהיה" ענה ופנה אל יובל, מחבק אותה ונושק ללחייה קלות, "ביי יפות שלי" צעק כשהלך לכיוון השני, "האוטו שלו נשאר בבית ספר והטיפש הזה רצה לבוא איתנו" יובל אמרה בחיוך כשעינייה עדיין זוהרות מהנשיקה שלו בלחייה. "הוא חמוד יובי" עניתי, מחייכת אליה כשהיא עשתה פרצוף של 'רק עכשיו הבנת את זה? '
חייכתי נכנסת אליה לבית הגדול,
היא פתחה את המקרר שלה כשמגוון גדול של אוכל עומד שם, חשבתי עליי.
על הבית 'שלי', ובעיקר.. על האוכל הנמצא שם ובעצם. כלום.
סיימנו לאכול , לשמוע מוזיקה ולדבר כשצילצול הטלפון שלי נשמע והלכתי הצידה לדבר בטלפון כי יובל הייתה עסוקה בלהתכתב עם דניאל.

'הלו' עניתי
'בר? ' קולו של דניאל נשמע מהצד השני

אני: 'כן מה קורה?  אתה לא מדבר עם יובל? '

דניאל;  אני כן, גם'

דניאל: 'רציתי לבקש ממך שתדאגי שיובל תבוא עם משהו קליל היום ולא עקבים וכאלה כמו כל הבנות'

אני: 'בטח, מארגן לה הפתעה? '

דניאל:  'משהו כזה, בסגנון. היא מטריפה אותי את בכלל לא מבינה אני מאוהב בה'

אני:  ' אני שמחה לשמוע דני, תשמור עליה ואל תדאג בנוגע להערב'

דניאל : 'סומך עלייך בעיניים עצומות חיים שלי, חייב לזוז נתראה'

ניתקתי את השיחה,  נזכרת בדבריו כשאמר שהיא מטריפה אותו ושהוא מאוהב בה.
גם בן אמר לי שאני מטריפה אותו.
בן לא דומה לדניאל, את זה הבנתי כבר.
לדניאל יש לב ענקי וחם.
לא לכל בן היום יהיה כזה.
זה לא מובן מאליו.