Fear between love

\\ chapter 21 \\

יוֹם מִסְפַּר 1

אני יוצאת מהבית כשבידי דף מלוכלך שמגעיל אותי,
בדף רשומים מספר מילים אשר אומרים לבן שאני נפרדת ממנו.

בן,
אני כבר לא אוהבת אותך, אני אף פעם לא אהבתי אותך.
זה היה סתם.
אני שונאת אותך ותמיד שנאתי.
בר.

כשכתבתי את זה אתמול בלילה,
התפרקתי.
כולי התפרקתי.
אני אוהבת אותו,
אני מאוהבת בו.
אני בחיים לא אהבתי ככה מישהו כמו שאני אוהבת אותו, את אמא אני אהבתי יותר מכול, אבל היא לא פה.
ואת האהבה שלי כלפיה העברתי לבן, אני זקוקה לו.
לחיבוק שלו, לנחמה ממנו,
לאהבה שלו.
אני זקוקה לנשימות שלו על שפתיי, על עורפי.
לנשיקות שלו שממלאות את כל הגוף שלי באנרגיה טוב ובתשוקה שחסרה שלי.
אבל לא.
זה נגמר,
הוא הולך לשנוא אותי.
יובל תשנא אותי ואני מתארת לעצמי שגם דניאל.
רציתי שבן יהיה הראשון שלי.
הראשון והאחרון,
אפילו הראשון הוא עוד לא היה,
הנשיקה הראשונה הוא היה.
האהבה הראשונה,
אבל לא,
עדיין לא שכבנו.
וגם לא נשכב.

עברתי על יד ביתו כשאני יודעת שעכשיו בשעה הזו של הבוקר אף אחד לא נמצא חוץ ממנו, אמא שלו עובדת ועדי בגן.
יש לו עוד שעה עד תחילת יום הלימודים,
העברתי את הפתק תחת הדלת , מחליקה אותו בכובד רב,
דמעה זלגה על לחיי כשהמשכתי בכיווני אל המסעדה,
נהיה לי חם, מאוד חם.
אומנם קריר, לא יותר מדי, אבל קריר.
השמש נמצאת אבל קר.
הבגדים השחורים והארוכים עם הכובע על הראש והאיפור המסתיר את החבורה הכוערת על פני,  מוסיף לכך שיהיה לי חם.

נכנסתי בדלת האחורית של המסעדה כשקולות חזקים אשר פוקדים את השקט שבתוכי, אני מתקדמת לכיוון התאים ושמה בצד את התיק ומעיפה מבט אחרון תחת החולצה הארוכה, מגלה שאני חייבת להחליף תחבושת, מודה לאחות המגעילה שהביאה לי כמה תחבושות בנוסף,
אני משאירה את הכובע על ראשי , אבל מרימה את הראש כדי שלא יפתרו אותי על זה שאני נראית מסכנה וכמו גוויה.
אני יוצאת מהתאים הרבים לכיוון הדלפק בו אני לוקחת את המגש עם הדברים לעבר הלקוחות.
"הולה בר" יואל אמר ובירך אותי לשלום כשעמדתי על ידו,
"יויו" קראתי בשם החיבה עם חיוך מאולץ שניסיתי להוציא אותו כמה שיותר אמיתי,
"את ואיפור? פחח בחיים לא חשבתי על זה"
אמר בחיוך כשהניח את ידו על כתפי וגרם ליללת כאב לצאת מפי אבל מיהרתי להחניק אותה, מקווה שלא שמע, "בר ויואל, יש לקוחות למה אתם מחכים? " המנהל קרא בקול חד ומיהרנו לענייננו כשצחוק נפלט מפיו.

לקחתי את המגש בידי,
מכינה את עצמי ליום שלם של עבודה מפרכת וכל זה בשביל הכסף בשביל המפגר הזה.
התקדמתי לעבר השולחן לוקחת הזמנות, מגישה אוכל , מפנה,
ככה מכל שולחן עד הלילה.
השעה חצות עכשיו,
אני מסיימת לנקות את השולחן ונשאר לי עוד שולחן אחד,
"בר, יאללה את צריכה ללכת" המנהל אומר בקול נוקשה, "אני הולכת, אני רק מסיימת את השולחן ההוא" אני אומרת בקול רגוע,
"לא את לא, את תקבלי תוספת של כסף על זה, אל תדאגי, עכשיו לכי לישון" אמר בחיוך,
"ת ..תודה" אני אומרת בחיוך קטן כי זה מכאיב לי טיפה בעין,
אני לוקחת במהירות את דברי ויוצאת לאוויר הקר בחוץ.
רוח קרירה נושבת ומשמיעה קולות הגורמים לצמרמורת לעבור בגופי,
פתחתי את בפלאפון כשיום שלם לא נגעתי בו,  התקבלו מספר הודעות כשאני מרפרפת עליהן אבל נתקלת בכמה,

יובי: חיים שלי, אני לא יודעת מה עובר עלייך ומה קרה אבל תחזרי אליו מיד!
מה קורה איתך? זה פאקינג בן! זה שאת מאוהבת בו, זוכרת?
תתקשרי אלי מיד ברגע שתוכלי.

דניאל:  ברבר, שמענו על מה שכתבת לבן, הוא הרוס, אני לא יודע מה עובר עליך ואת יודעת שאנחנו פה בשבילך.

חזרתי עוד פעם ועוד פעם על ההודעות,
שום הודעה מבן,  אפילו לא אחת.
אז מצד אחת יש את האפשרות שהוא פגוע, שהוא עצוב וכועס על זה שאנח מוותרת עליו ושהוא בטוח שזה לא נכון ופשוט נותן לי את הזמן לחזור אליו, שזה לא הגיוני כי אם הוא אוהב אותי הוא יילחם לא? מן הראוי, אני הייתי נלחמת עליו.
כנראה שלא באמת.

מהצד השני עומדת העובדה שאולי, אולי הוא לא אוהב אותי, אולי הוא בכלל לא אהב אותי, מעולם.
אולי כל זה היה רק הצדפגה בה שיחקו שני שחקנים טובים,
אחת שבאמת מאוהבת ואחד שהוא לא באמת אוהבת.
אולי כל זה היה רק משחק בהצגה שהקמנו.

הגעתי לרמזור שלפני הבית שלי,
רואה מרחוק דמות מוכרת,
התקדמתי במהירות, מתנשפת מההליכה המהירה שלי ומתעלמת מכל כאב אשר הורגש.
נעמדתי מולו כשהוא ישוב על המדרגות הקטנות בכניסה, מבטו הופנה כלפי מטה כשראשו מכוסה בכובע הקפוצ'ון שלו.
"היי" אני אומרת והוא מביט בי במהירות,
עיניו נראו אדומות ונפוחות מבכי,
הוא בכה?
גופי התכווץ מהמראה הנגלה לעיני ודמעה ברחה מעיני אבל מיהרתי לנגב אותה כלא הייתה כלל, הבטנו אחד בשניה למשך כמה שניות, "זה מישהו אחר? יש מישהו אחר? " שאל ופצה את פיו לשקט שהיה,
אני לא מאמינה שהוא שואל את זה, לא הסכמתי לענות, נשענתי על הקיר, מתיישבת עליו כשאורות הרחוב מופנים אלינו,
"אני חושב על זה, חושב ככה כי..
את שונה, את אף פעם לא הולכת עם איפור, ובטח שלא מדברת כמו שדיברת פה" הוא אומר וזורק לעברי את הדף בו כתבתי לו את הדברים, "ככה את זורקת אותי? על דף נייר מלוכלך ואומרת שהייתי סתם?
שלא אהבת אותי בכלל?
אז כן, לא אמרנו אחד לשנייה שאנחנו אוהבים אחד את השנייה, לא שכבנו כי, כיבדתי אותך ואת הבקשה שלך.
אבל למה?
מגיע לי סיבה מוצדקת, מגיע לי שתפרדי ממני בכבוד" הוא אומר וכמעט נשבר,
אני מפנה את פני כלפי הרצפה כשדמעות נופלות מעיני אחת אחרי השנייה ,
כואב לי, מאוד.
נשאר שקט מספר שניות ואז משהו רטוב מורגש באוויר ועל בגדי,
יש גשם, הוא מתחזק ובכל זאת, אנחנו נשארים שנינו בשקט ככה שהוא מסתכל על כל דבר מלבדי ואני מסתכלת עליו ואז על הרצפה וככה עוד פעם.
הורדתי שנית את ראשי, שומעת צעדים מתרחקים, אני מרימה את ראשי, מגלה שהוא כבר לא פה, הוא הלך, עזב אותי בדיוק כמו שאני עזבתי אותו.
הוא הלך והוא לא יחזור.