Fear between love

\\ chapter 20 \\

אני פותחת את עיני,
שחור.
הכל שחור.
המטפחת שעל ראשי מסתירה לי כל חלק של אור מבחוץ,
איפה אני?
הריח באוויר מוכר לי, לא לטובה, זה בטוח.
צעדים נשמעים,
השקט הסורר נותן לי שמיעה טובה וחדה יותר מה שמאפשר לי לשמוע את המרחק של הצעדים שלאט יותר ויותר מתקרבים לעברי,
הבן אדם עומד מעלי כשנשימותיו על ראשי וריחו מוכר לי מאוד.
ידיו הורידו במהירות את המטפחת מעיני, מאפשרות לי לראות את החדר ולמבטי להתקע על הדמות המפתיעה.
"אבא" מילמלתי בקול מפוחד, חסרת ביטחון וגוש בגרון המאיים להתפרץ בקול רגע נתון.
"שלא תעזי לקרוא לי ככה ילדה מטומטמת" צעק ואחז בשיערות ראשי בחוזקה, גורם לאנחה רועשת לצאת מגרוני ולראשי להשמט אחורנית, לא עניתי, נתתי לזרם דמעות לפרוץ, לא מצליחה להפסיק למרות הרצון הרב,  "מ..מה אתה רוצה דוד? " קראתי בשמו של אבי בקול שקט מפחד שיעשה לי משהו כל רגע, הוא הסתובב לרגע וחזר להביט בי, עיניו תקעו בי את מבטן וכמו סכינים חדרו לאט לאט לתוך הנשמה שלי.
מחוררות אותי מבפנים.
"דבר ראשון, 30 אלף שקל.
דבר שני, תפרדי מהחבר המציק הזה שלך, שלא יעשה בעיות" אמר בקלות והסתובב , לוקח דבר מה בידו שלא הצלחתי לזהות ולהספיק לגלות מה היה הדבר.
מבטי התגלגל על החדר בו אנחנו נמצאים ואני מתפלאה לגלות שאנחנו בבית,
בבית שלי.
(לא בבית שהם היו עם האמא שלה, בבית שלה,  העכשווי).
אני שואלת את עצמי כמה זמן אני פה,
אני תוהה אם מישהו דואג או דאג לשלומי.
אבל יוצאת מהמחשבה הזאת ומנגבת את הדמעה שזלגה עם כתפי למרות ידי הקשורות, אין אף אחד שידאג לי.
בן כועס עלי וזה כלום לעומת הכעס שיהיה לו כשאפרד ממנו ללא סיבה אמיתית ומוצדקת,
דניאל ויובל גם כן, אני בטוחה.
"אההה" צעקה נשמעה כשכאב נוראי הורגש בידיי, מרוב מחשבות שהתרוצצו בראשי לא שמתי לב שהוא הגיע מאחור , עם סכין.
הוא אוהב סכינים. מאוד.
המשכתי לצעוק מכאב כשקול צעקה שלי הוא ממשיך לעבור עם הסכין על עורי.
שתקתי, רועדת כולי, לא יודעת מה קורה פה, לא מעכלת.
"אני אעשה מה שתרצה רק בבקשה, תשחרר אותי" אני ממלמלת בבכי מר "אני יודע שתעשי מה שאני אבקש, אבל באמת נראה לך שאשחרר אותך בלי פגע? " הוא אומר כשחיוך מכוער ומגעיל על פניו, אני מסיטה את ראשי, לא מסוגלת להסתכל על הפנים של הרוצח הפסיכופת הזה.
"שלא תעזי להפנות אלי את הפנים שלך כשאני מדבר" אמר בקול חד ומפחיד ואגרוף ידיו הונחה על פניי בחוזקה שאין לדמיין,
נשמתי נעתקה והתקשיתי לנשום תחילה,
עד שהסדרתי את הנשימה לאט,
הוא התקדם לעבר היציאה כשהוא מסתובב שנית והפחד שיעשה משהו, שירביץ לי, או כל דבר פיזי , אני אשבר.
לא זזתי, הסתכלתי עליו ואז על הרצפה אבל מיד מחזירה את מבטי אליו.
"תזהרי ממני" אומר ויוצא מהדלת לא לפני שצועק וצוחק לעצמו תוך כדי שהוא אומר שיש לי שלושה ימים לכל הדבר הזה.

אני נשארת ישובה על הכסא, לא שמה לב שידיי כבר אינן כבולות.
הרמתי את ידי והנחתי על רגליי,
ידיי המגועלות בדם כיסו טיפות גדולות ברצפה בדם.
מיהרתי למקלחת, שוטפת את ידי השורפות מהחתכים העמוקים.
הרמתי את מבטי למראה כשצעקה כמעט ונפלטת מפי למראה הנוראי של עיני,
היא אדומה וכמעט סגולה.
לבשתי מעיל עבה ולא צמוד , עם מכנסי טרנינג אפורים וארוכים וכפכפים.
ניקיתי במהירות את הרצפה למטה מהדם שהיה על ידי.
הנחתי נייר סופג על החתכים, מרגישה טיפשה על כך.
יצאתי במהירות מהבית לכיוון הסופר, קונה מייקאפ לגוון העור שלי כשכובע המעיל מכסה את פניי לגמרי ואני נראית כמו אסקימוסית מלבד הכפכפים שעל רגלי.
מרחתי בדרכי את המייקאפ בדרך לבית חולים , מסתכלת במצלמת הפלאפון כשאני מוודאה שאף אחד לא רואה,
נכנסתי לבית החולים, מגיעה לאותה אחות הנוראית שגרמה לריב שלי ושל בן.
היא חבשה במהירות את חתכיי, והוסיפה שאין טעם לתפור.
יצאתי, לא אומרת תודה בכלל ומיהרתי הביתה, "היי תזהרי" צעקה נשמעה , הסתובבתי לאחר שנתקלתי בגוף קשה, "דניאל" אני אומרת ברוגע ,"ברבר" הוא מחייך בחיוך מתנצל על הצעקה העצבנית שיצאה לו, "אני אדבר איתך כבר, אני ממהרת" אני אומרת ומיד הולכת, לא מחכה לתשובה שלו.
עשיתי הכל בכזו מהירות שלא חשבתי על כלום.

לא חשבתי על זה שאני הולכת להפרד מבן.
על כלום.
לא חשבתי על זה שיהיה מצב שאאבד את החברה הכי טובה שלי ואת החבר הכי טוב שלי.
את דניאל ויובל.
אבל גם את האהבה שלי, את האהבה הגדולה שלי.
את דניאל.
אני לא חשבתי על זה שכל הריבים הטיפשיים שהיו בינינו סתם גזלו מאיתנו זמן יקר של יחד, של אהבה.
ועכשיו, לא יהיה שום דבר מזה.
אני לא חשבתי על זה שפגשתי אחרי המון זמן את אבא שלי.
את הרוצח,
את הרוצח שרצח את אמא שלי.
האמא היקרה שלי.
אני לא נלחמתי בו כהוגן.
אבל זה הגיע לי.
הגיע לי לסבול בדיוק כמו שאמא סבלה.
לא הגיע לה לסבול.
לי הגיע,
לי מגיע.

מה אני אעשה?
איך אני אשיג סכום גדול שכזה בשלושה ימים? בייביסיטר בטוח לא אבל בעבודה אני אצליח אם לא אלך לבית ספר ולא אשן.
אלא אבלה שם את כל זמני.
כאילו שיש לי מקום ללכת אליו.

אני חושבת על זה שוב ושוב ולא מבינה,
איך הוא יכל לדעת את כתובת ביתי העכשווית?
איך הוא ידע איזה באיזה בית חולים אמא ואני נהיה, באיזה מחלקה ומתי היא תהיה לבדה כדי שיוכל להרוג אותה.
איך??