Fear between love

\\ chapter 27 \\

•עוד 20 דקות זה נגמר...•

אני סופרת את הזמן, את הדקות והשניות.
רק רוצה לצאת מהכיתה, מהשיעור.
מבטי לא מפסיק לנדוד לעברו של בן כששום רגע של ריכוז לא היה במורה, או בכיתה.

•עוד 10 דקות..•

קדימה בר, תקשיבי לפחות לדקות האלה..
אני מיישרת את גופי ומביטה לכיוון הלוח כשהמורה ממשיכה ללמד כרגיל כאילו כל הכיתה עכשיו מתעניינת למרות שכולם ישנים עם ראשם עם השולחן מלבד כמה בודדים, עיניי שולחות את עצמן להסתכל עליו אבל אני מיד מעיפה אותן חזרה ללוח.

•עוד 2 דקות בר..•

עוד קצת ואני מתעופפת מהכיתה להפסקה.
אני לא יודעת מה קורה לי.
הוא מסיח את דעתי וזה לא טוב,
אני לא הייתי בבית ספר יותר משבוע ולראות אותו, כשזה מסיח את דעתי והוא בכלל לא שם עליי כאילו לא מכיר אותי ולא הכיר אותי בכלל- לא עוזר.
מבטי צונח לעבר המחברת בה קישקשתי חלק קטן מהשיעור, משפטים של שירים כתובים בכתב שלי , מקושטים במגוון צבעים צבעוניים של עטים.
כל משפט נוגע בליבי במעט.

~ Loving can hurt sometime ~
•••
~ I met you in the dark, you lit me up ~
•••
~ You made me feel as though I was enough ~
•••
~ Little do you know how I'm breaking while you fall asleep ~

הוא לא יודע כמה אני אוהבת אותו,
הוא לעולם כנראה גם לא ידע.
הוא לא ידע שלעולם לא הפסקתי לאהוב אותו.
שאני לא רציתי לעזוב אותו.
לא רציתי לשקר לו.
כי אני אוהבת אותו.

צילצול ההפסקה נשמע ובזאת המורה יצאה.
מיהרתי לצאת החוצה לשירותים, לשטוף את פניי מהשיעור הקשוח והמעייף הזה, אספתי את דבריי לתיקי והשארתי אותו שם כשאני הולכת לכיוון היציאה מהכיתה, בן לא בכיתה ומשום מה , אני לא זוכרת שראיתי אותו יוצא.
יובל אוחזת בידי כשאני מתאמצת שלא להוציא צרחת כאב על מעשייה הכואבים, אני בעדינות מנסה להזיז את ידה כדי להשתחרר מהכאב הלא פוסק בפצעיי,
לבסוף אני מצליחה בדרך לשירותים.
״איך עבר עלייך השיעור אחריי הרבה זמן לא היית?״
שאלה כאילו יודעת מה אענה ובכל זאת רצתה לדעת, אני מפנה את מבטי אליה ,״ לא הקשבתי רוב השיעור״ אני עונה ופותחת את דלת השירותים,
״למה?״ היא שואלת, עוד פעם. היא יודעת מה תהיה התשובה.
אני מסתכלת עליה, שתנחש את התשובה שהיא כבר יודעת, ״בן״.
היא עונה חד משמעית ואני מהנהנת , מורידה לאט את ראשי לכיוון המים הקרירים בברז,
ידיי שוטפות את פניי וגורמות לריענון קל להיות מורגש.
״אנחנו צריכות לדבר חיים שלי״ היא אומרת ומסתכלת עליי תוך די שפותחת את דלת השירותים,
״אוקיי, באה לכיתה?״ אני שואלת והיא מסמנת לי שלא,
״בואי לספסל שלנו״ מוסיפה ואני מהנהנת בחיוך קטן,
הספסל שלנו זה המקום הכי שווה בבית הספר, הכי שקט, רק מספר אנשים מכירים את המקום, האנשים האלה אלו יובל, דניאל, בר ואני.
אנחנו מתקדמות לשם ועוברות בדשא של בית ספר בו כולם נמצאים בהפסקה, טוב, לא כולם אבל הרוב.
שניה לפני שאנחנו מגיעות לספסל אנחנו שומעות קולות וממהרות לראות מי אלה.
ככל שאנחנו מתקרבות קצב ההליכה שלי מאט כי אני מבינה מי זה הבחור ששם.
ואת הבחורה אני בהחלט יכולה לזהות.
יובל מתקדמת בקצת רגיל ואף מהיר כשאני מנסה לגרום לה לעצור ולא ללכת אליהם אבל אני נגררת אחריה בצעדים אטיים, ״מה נראה לכם שאתם עושים?״ היא מתעצבנת על בן ונטלי.
אין לי תחושה בגוף מלבד כאב, אני כבר לא יודעת עם זה הכאב של הפצעים או הכאב של החור הגדול בליבי.
״מה שאת רואה״ נטלי עונה ליובל בקול מתחכם וצפצפני, ״בן תעופו מפה״ יובל ממשיכה לענות כשאני מתקדמת לעברה, ״יובי, בואי עזבי אותך מהם״ אני אומרת לה בשקט אבל לצערי הם כולם שמעו,
״כן ׳יובי׳ , תשמעי לחברה שלך, לפעמים יש לה רגעי חוכמה״ נטלי עונה ואני לא מייחסת לה חשיבות,
בן פשוט יושב ולא עושה כלום, לא אומר כלום ולפי מבטו האטום גם אי אפשר לדעת על מה הוא חושב.
נטלי יושבת על רגליו מה שמעלה לי את העצבים,
״זה המקום שלנו חתיכת מטומטם, מה אתה מביא לפה זונות?״ יובל עונה ״אני מביא את חברה שלי״ הוא סוף סוף פותח את פיו לומר משהו, הבעיה היא שהיה עדיף שכבר לא ידבר.
הדמעות כבר עמדו בפתח עיניי, מאיימות לצאת.
אני לוקחת את ידה של יובל והיא לא מאפשרת לגופה לזוז משם, אני עוזבת את ידה וממהרת ללכת משם כשדמעה אחת כבר צונחת לה על פניי,
כאב הורגש בגופי, אני הולכת יותר לאט כשאני כבר רואה איזור בו אין אנשים בכלל.
אני מתיישבת כשגבי נשען על הקיר,
אז יש לו חברה, כי הוא הפסיק לאהוב אותי, או שבכלל לא אהב.
גופי כואב מבפנים ומבחוץ, זה שובר אותי.
קשה לי. מאוד קשה לי.

״אהובה שלי״ קולה של יובל נשמע והיא מתיישבת לצידי כשעל מבטה חיוך עצוב,
״אני רציתי להגיד לך, בגלל זה רציתי שנלך לספסל, אבל אני לא ידעתי שהוא יהיה שם עם הזונה ההיא״ היא מוסיפה, ״זה בסדר יוב״ אני עונה לה, מנגבת את הדמעות, ״לא זה לא בסדר, הוא אדיוט לגמרי אם הוא לא קולט שאת עדיין אוהבת אותו״
יובל אומרת, ״שתדעי שבשבוע שהיית אצל אבא שלך הוא היה הרוס, ממש.
פעם אחת שהוא בא לדניאל ל׳שיחת גברים׳ , אני הייתי שם והיו לו מספר דמעות.
הוא אוהב אותך, אבל הוא פגוע״
היא עונה ואני מסתכלת עליה, כשבפי כמעט ואין מילים.
״הוא לא אוהב אותי, והוא לא היחיד שפגוע״
אני עונה והיא לא מבינה אותי,
״את נפרדת ממנו ברבור, איך את פגועה?״ היא שואלת ואני ממהרת להעביר נושא,
״ מה איתך בכל מקרה?״ אני שואלת והיא תחילה לא עונה ״הכל מצויין האמת, דניאל מקסים ופשוט את קצת חסרה לי״ היא עונה ואני מחייכת טיפה,
מודה לאלוהים שלפחות יש לי אותה.
אני מניחה שהיא לא יודעת על דניאל ואני מפחדת גם להגיד על זה משהו.
״מתי תכננת לומר לי על אבא שלך? אני לא ידעתי שסידרתם ביניכם את העניינים!״ היא אומרת כשקולה כועס במקצת, ״כן זה היה מהר אז לא הספקתי״ אני עונה, משקרת לחברה הכי טובה שלי.
זה לא היה מהר וזה גם לעולם לא יהיה.
כי לעולם לא אסלח לבן אדם הנורא הזה.
הצילצול נשמע כשאנחנו בדיוק באות ללכת,
״יפה שלי, אל תקחי ללב את ההתנהגות התינוקית שלו. זה יעבור לו. ובקשר לנטלי הזאת- את יודעת מה אני חושבת לבד כבר״ היא אומרת וגורמת לחיוך לעלות על פניי למרות העצב המהול בזה.