Fear between love

\\ chapter 33 \\

אצבעות נעימות נגועות בגופי ברפרוף ,
גורמות לצמרמורת נעימה לעבור בגופי כשאני מחייכת חיוך בלי להתאפק לשמור לעצמי,
״את יכולה לפקוח עיניים, אני יודע שאת ערה״ קולו הנעים נשמע ואני פותחת את עיניי, מסתכלת אל עיניו במעיין ציפייה, שפתיו נושקות קלות על שפתיי ואני נזהרת שלא להכאיב לו בחתך.
״באו לפה קודם שני שוטרים, הם הודיעו שדוד בבית כלא וגם כל מי שעבד אצלו, הם קיבלו מאסר עולם״ בן אומר ועל פניו נראה שהוא מתעב את דוד אבל לא רוצה להראות את זה,
״אני מבינה את השנאה שלך, תאמין לי״ אני אומרת ומחייכת אליו, מחזירה את ראשי להיות מונח על חזהו,
״מה יהיה איתך ועם דניאל?״ אני שואלת את בן,
תחילה הוא לא עונה, אני רואה בכך סימן של להמשיך לדבר, ״זאת אומרת, הוא כמו אח שלך, ממש אח שלך.
איך קיבלת את זה״ אני מרימה את ראשי אליו ומקימה את גופי בכוח ומצליחה, הכאב בגופי כמעט וחלף ורק פה ושם טיפה כואב.
אני מתיישבת על ידו כשראשו מונח על ברכיו ואני מלטפת את פניו, מבטו מופנה אליי וכאב מנצנץ בעיניו, אני מתכוונת להגיד שלא משנה ושלא ידבר אבל הוא מהנהן בראשו כבא לדבר,
״זה היה כמו סכין בגב, זה כאב, זה עדיין כואב טיפה.
אני מבין עכשיו את המעשים שלו, בערך.
אחרי המכות שהוא קיבל ממני והשטויות האלה אבל..
הוא פגע בך!
הוא גרם למישהו שאת שונאת לפגוע בך.
הוא פגע בחברה שלי, בחצי מהלב שלי.
חלק בי בחיים לא אסלח לו על זה,
על זה ששיקר לי , לך, ליובל וכולם.
על זה שסבלת.
אבל עדיין יהיה את החלק הזה שיגיד לי,
ה..הוא עדיין אח שלי.
וזה חלק ממני.
זה בסדר ששאלת יפה שלי״ הוא מסיים כשעיניו טיפה אדומות ונוצצות, אני נושכת את שפתיי, כדי שלא אתפרץ ואבכה פה.
״אל תעשי לי את זה חיים שלי, את יודעת מה זה עושה לי״ הוא אומר ומחייך כשהוא מניח את ידו על פניו ומעביר עד לחזרה לחיקו,
ידו האחת מקרבת את ראשי אליו והוא ממהר להצמיד את שפתיו אל שפתיי כשהוא נושך את שפתיי התחתונה ואנחת כאב ותשוקה יוצאת מפי,
לשונו מלקקת את שפתיי ועוברת על לשוני, מתחככת בה.
דפיקה נשמעת בדלת ואנחנו ממהרים להתנתק כשהאחות נכנסת ועל פניה מבט מוזר, אני מסתכלת על בן כשהוא כל רגע על סף בכי של צחוק.
״מה עשית?!״ אני ממלמלת בלחש של צעקה כשרק שנינו שומעים, ״כלום״ הוא ממלמל במהירות, מנסה להתחמק כשאני תוקעת בו מבט רציני לגמרי,
״טוב, טוב .. אני רק אמרתי שאת אחותי כדי שהם יתנו לי להכנס הנה״ הוא אומר וצחוק נפלט מפיו,
הלסת התחתונה נשמטת מטה מההלם,
האחות הזו ראתה אותי ואת בן מתנשקים כשזו לא הבעיה.
היא חושבת אנחנו אחים, אחים שמתמזמזים!
אני מתה לקבור את ראשי מתחת לשמיכה ולא לצאת ממנה עד שהיא תעוף מפה אבל בן מחייך אליה
״היא פשוט כמעט נחנקה..״ הוא אומר ורק גורע כשאני דוחקת בו את מרפקי ואנחה יוצאת מפיו כשהוא ממהר להשתיק אותה,
״טוב, אז אנחנו צריכים להכין אותך לניתוח חומד״
היא אומרת בחיוך כשהיא מפנה את מבטה אל בן ומגלגלת אליו עיניו, אני מניחה שמרגע זה היא שונאת אותו וזה קשה לשנוא את היופי המושלם הזה..
צחוק נפלט מפי ובן מתיישב על הכיסא בלא תזוזה,
״רגע.. מה זאת אומרת ניתוח?? איזה ניתוח?״ אני שואלת במהירות כשאני נזכרת בדבריה.
״אכן יש משהו על יד הלב שלך, אם לא נוציא את זה, זה עלול לזהם את גופך״ היא אומרת ומכניסה חומר למיכל שעל יד המיטה שלי.
״מה הסיכוי שלא אצא מהניתוח בחיים?״ אני שואלת במהירות ומבטה נראה חושש,
״הסיכויים שתצאי בחיים הם גבוהים״ היא עונה ומבטו של בן נראה מאומלל, כאילו תלשו לו ברגע זה חצי מהנשמה.
האחות מתחילה להוביל את העגלה שלי טיפה ככה שכרגע אני מול הכיסא איפה שבן יושב.
הוא מתקרב אלי כשרואה שאני מתקשה לזוז-
״תבטיחי לי שתילחמי ולא תוותרי, לא עלייך ולא עליי.
אני פה מחכה לך אהובתי.
אני אוהב אותך כמו שלא אהבתי אף אחד ואף אחת בחיים שלי, ואת יודעת את זה.
את חזקה חיים שלי , אני אוהב אותך, תבטיחי לי״
הוא ממהר להגיד ומנשק את שפתי נשיקה עדינה וממושכת כשכיחכוח נשמע ואנחנו נזכרים באחות שעומדת ממש מעלינו-
פניי נהיות אדומות ובן לא מייחס לזה חשיבות מלבד חיוך שנגלה, אני מצלמת את החיוך הזה במחשבותי, את העיניים האלה וכל כולו.
״אני אוהבת אותך, אני מבטיחה״ אני מחזירה במהירות ומחבקת את גופו, נושקת לשפתיו והאחות ממהרת להוביל אותי בחדרי בית החולים.

אני מפחדת,
אני מפחדת מהניתוח,
אני מפחדת מהמחשבה שאולי לא אצא בחיים.
אולי לא אראה שוב את הפרצוף היפה הזה שמחכה לי ממש קרוב אלי.
אני פחדת.
לאכזב אותו אחרי שהבטחתי שאלחם.
רופא אחד מגיע ומניח על הפה שלי ואפי משהו שמרדים אותי, עיניי נעצמות, גופי מרפה וכך כל כולי.
אני לא אוותר.
אני נלחמתי המון זמן,
נלחמתי כל החיים שלי.
חלק מהזמן נלחמתי היחד עם אמא שלי,
חלק מהזמן עם בן,
עם יובל.
אני זקוקה להם,
ממש זקוקה להם.
הם החמצן שלי.
הם הסיבה לכך שאני כרגע ניצלתי מדוד.
הם סיבה מספיק מוצדקת להיות משפחה שלי.
הם חלק בלתי נפרד ממני.
מיליון דברים חולפים במוחי,
מלא חוויות, זיכרונות.
מהערב במסיבה אצל דניאל
ועד לפרידה מבן.
כאב חד מתקלח בחזי,
זה אמיתי?
זה בראש?
או שזו פשוט מחשבה שמרגישה כל כך מציאותית??

אני שומעת קולות ולא מבינה איך זה?
הרי הרגע התחיל הניתוח לא?
אני מסתכלת על הצג בו מופיע השעון ואני רואה שהשעה 12 בלילה מה שאומר שעברו ארבע שעות.
יורד לי דם מהאף,
אני מצליחה לקום,
הרופאים ממשיכים להסתכל על אותה נקודה על שולחן הניתוחים כשאני מנסה לצעוק להם עוד פעם ועוד פעם שיטפלו בי!
אני פה!
תסתכלו לפה!!
אבל אין קול ואין עונה.
מבטי צונח לעבר מיטת הניתוחים וגופי נראה שם כשמספר ידיים מנסים את מזלם בהצלת חיי כשקולות בלתי פוסקים נשמעים וקול מוכר נשמע.
הוא מדבר אליי.
״בר״
זה מוכר לי.
״ברי, לפה״ עוד פעם!
״פה, אני פה״ זה מאחורי, היא מאחורי.
אני מפחדת להסתובב.
״ברי״ אני מסתובבת במהירות, מרגישה כמו בחלום.
״אמא!״ אני ממהרת לצעוד לה ואני באה לחבק אותה אלא שאז היא זזה אחורה.
״לא.״ היא אומרת במהירות כמזהירה אותי.
״את כרגע בתחנת מעבר.
מה שאומר שאת בוחרת אם לעלות לגן עדן או להשאר בחיים.״ היא מסבירה, ״אם את נשארת בחיים אסור לך לגעת בי חומד.״ היא ממשיכה ומבט כואב על פניה.
״אמא״ אני ממלמלת ולא מצליחה להוציא אף לא דמעה מעיניי.
״ילדתי, אני מצטערת על כל הסבל שעברת, כל כך״ היא אומרת, ״אבל אסור לך לוותר. את גיבורה.
אני רואה אותך תמיד מלמעלה, והוא אוהב אותך, בן.
אל תוותרי עליו, יש בו משהו מיוחד והוא באמת באמת אוהב אותך, מכל הלב.
ויובל- היא חברת אמת, תסמכי עלי.
אני יודעת שדניאל פגע לך באמינות, אבל הוא בן אדם טוב.
שתינו יודעות שהכוונה שלו לא הייתה שתגיעי לאן שאת עכשיו. תסלחי לו יפה שלי.
תהיי חזקה ילדה שלי, אמא תמיד אוהבת ותמיד תאהב אותך.״ היא מסיימת את דברי ואני ממלמלת את זה שאני אוהבת אותה ומתגעגעת אליה אבל פתאום אני מרגישה כאב חזק ופתאומי בחזי ואני חוזרת לשינה עמוקה.