Fear between love

\\ chapter 28 \\

השיעורים עברו בקלות מהסיבה שבן לא היה.
אני ויובל העברנו את הזמן בישיבה יחד ובהקשבה חלקית לשיעור כשאנחנו מדברות מדי פעם במכתבים.
עדיין, הראש שלי אומר לי, ׳תפסיקי לחשוב עליו.
מה אכפת לך ממנו בר?! תפסיקי לאהוב אותו.
את שונאת אותו, אני שונאת אותו׳.
אבל זה קל להגיד.
קל מאוד אפילו, לומר לעצמי- בר די.
אבל אין פה שום די.
כי הלב בסופו של דבר הוא הקובע,
והלב שלי חושב אחרת, הלב שלי יודע את האמת שאני מתקשה לומר בקול רם.
הלב שלי יודע שאני מאוהבת בבן.
הלב שלי יודע שלא משנה מה יקרה אני אוהבת אותו.
אני לא יכולה להפסיק, אני לא יכולה פשוט לעצור את זה.
״בהצלחה מאמי, זזתי לשיעור שלי״,
יובל נושקת ללחיי קלות והתקדמה לעבר השיעור שלה כשאני הולכת לקראת הכיתה בה אלמד השיעור הזה.
בן לא היה בשיעורים שהייתי עם יובל.
הוא לא יהיה גם עכשיו , אני מקווה.
אני נכנסת , מגלה את דמותו של בן,
הוא התיישב במקומי, כשאני עומדת במקום ומתקדמת לאט כשידי רועדת ולחץ מתמקם בגופי,
בשיעורים עם המורה הזאת כולם חייבים לשבת במקום שהיינו מתחילת שנה כי היא תמיד מתעצבנת עם עוברים מקום או מפריעים.
״קדימה התחלנו בשיעור״ המורה נכנסה ומאיצה את קצב ההליכה שלי, אני עוברת את כיסאו כשאני מאחוריו, רואה סימן של היקי בצווארו.
אני מנערת את ראשי במטרה להעביר את התמונה שעיניי ראו, מזדעזעת לגמרי כשפעימות ליבי מאיצות.
אני אתפלא אם הוא לא ישמע אותם גם כן.
אני לוקחת את הכיסא ומזיזה אותו טיפה יותר לעבר הקיר, כשגיחוך נפלט מפיו של בן.
אני לא מתייחסת ומביטה אל הלוח, האמת היא שאני לא מקשיבה למילה ממה שהיא אומרת,
אני מנסה להתרכז בה אבל שום הצלחה לא יוצאת מזה.
בן מוציא את הטלפון מכיסו והודעה נראית לנגד עיניי,
נטלי.
היא כותבת לו-
׳בני, אני אוהבת אותך. היה לי כיף איתך אתמול׳
אני נשענת על הקיר ושמה את כובע הסווצ׳רט על ראשי, כשדמעה יוצאת מעיניי ואני ממהרת לנגב אותה, מקווה שאף אחד לא שם לב.
אז הם זוג? מה הם?
עבר רק שבוע!
רק שבוע עבר והוא עבר הלאה למישהי אחרת.
הייתי סתם,
אני מרגישה שאני כלום.
לא שווה כלום, לא מועילה בכלום.
זה כואב, זה מאוד כואב.
הצילצול נשמע ומעיר אותי מהמחשבה,
לחיי מרגישות רטובות לגמרי, אני מניחה את ידיי ומבינה שאלו דמעות, בכלל לא שמתי לב.
כל הכיתה יוצאת,
היום נגמר וסוף השבוע התחיל.
לי הוא לא התחיל, אני מניחה שדוד יחפש אותי בשביל משהו בסוף השבוע, מה שבטוח - אני אעשה משהו.
אני מסדרת את הציוד שלי כשאני מסתובבת לצד השני, בו אף אחד לא רואה אותי ומביאה את התיק שלי.
כשאני מסתובבת לקום אני נתקלת בגופו של בן,
החזה שלו צמוד לראשי וריחו מתנוסס לכל עבר.
הוא מתרחק טיפה אחורה,
״בר״ שמי בקולו מעביר צמרמורת נעימה אשר לא הורגשה המון זמן.
פניי מופנות כלפיי רגליי, אל עבר הרצפה.
אני לא רוצה שהוא יראה שבכיתי, אני לא רוצה שהוא יראה את ההשפעה שיש לו עליי ובטח שאני לא רוצה לפגוע בו או שהוא ייפגע מדוד.