נקודת מבט אושר
התעוררתי בבוקר והסתכלתי לצד המיטה, אני רגיל לישון לבד.
גם כשבאות לכאן בחורות לרוב אני לא נותן להן להישאר לילה.. אבל פתאום, פתאום המיטה נראתה לי ריקה.
רציתי לראות את הפרצוף שלה מרוח על הכרית, שפתייה נפוחות והשיער מסתיר לה את הפנים.
כל כך מכוערת אבל כל כך יפה.
לקחתי את הפאלפון, נכנסתי לווצאפ וירדתי בשיחות עד שמצאתי את השיחה איתה 'מחוברת'.
"עם מי את מדברת על הבוקר" הקלדתי.. קנאי מיידי!
מיד מחקתי וסגרתי את המסך. באתי לקום מהמיטה להתארגן
אך היידים שלי משכו את הפאלפון שוב אליהן חזרתי לשיחה איתה..
אושר לוי:
עוד 20 דקות אני יוצא לבית ספר עם הרכב, מוזמנת😉
תהל אסולין:
תודה, אני כבר מוכנה.💪🏻 להתקדם אליך או לחכות?
אושר לוי:
בואי בואי לפה
תוך כמה דקות תהל כבר הייתה אצלי בבית, דיברנו קצת ואז עליתי לחדר להתקלח והיא נשארה למטה עם אמא שלי..
כשיצאתי מהמקלחת שרק מגבת לגופי ראיתי אותה יושבת על המיטה שלי ודפים בידה.
"מה באת לראות את הגוף הסקסי שלי?" שאלתי בחושניות, היא הרימה את ראשה בבהלה ודפים החלו לעוף בחלל החדר.
"מה? מה... אא. לא עשיתי כלום באמת" היא החלה לגמגם.
״חחח כן לראות את אה.. את.. גופך.. ברור ברור״ היא נראתה לחוצה והחיוך המזוייף שחייכה, הראה לי שהיא עשתה משהו לא טוב. בכלל.
התקרבתי במהירות והרמתי את אחד הדפים וראיתי את.. אחד הציורים שלי.. שיט!!
אני לא מאמין!
״מה ניראלך שאת נוגעת לי בדברים מפגרת! עופי לי מהחדר עכשיו!!" צעקתי עליה בלי מחשבה. הדם שלי החל לרתוח, היא השתתקה. "עופי מפה!! אני לא רוצה לראות אותך" אמרתי שוב בקול ברור והחלטי יותר מצביע לכיוון הדלת.
היא השפילה את מבטה והחלה ללכת, אך כשהגיעה לדלת הסתובבה אלי שוב ואמרה "ממה אתה מתבייש? זה מהמם"
"מה את מבקרת אומנות? מישהו ביקש את דעתך? סעי מפה סתומה" אמרתי בעצבים.
"אולי תצייר גם אותי?.." היא ביקשה מתעלמת מהדיבור המגעיל שלי כלפיה.
הילדה לא קולטת?? אין היא עושה דווקא?? "את עוד פה??" צעקתי שוב "אבל אושר.." היא אמרה מתקרבת אלי בפרצוף עצוב "אתה אמרת לי לבוא ואם אני אצא ברגל עכשיו אני אאחר.." היא אמרה בקול מבואס.. מגלגלת את האצבע שלה על שיערה. "חחחח מעניין לי תזין! לכי כבר" "וואי מעצבן אחד נוו" היא אמרה משלבת את ידיה. התקרבתי אליה דוחף אותה מחוץ לחדר "חופרת תני להתלבש לפחות" אמרתי סוגר עליה את הדלת.
מה נראה לה שהיא מחטטת לי במגירה?? מה עבר לה בראש שהיא עוד מעזה לבקש שאצייר אותה. בלונדינית טיפשה!!
היא בכלל לא הייתה צריכה לדעת שאני מצייר..
לדעת שיש משהו "משוחרר" באופי המלא מחסומים שלי.
נקודת מבט תהל:
אני יודעת שלא הייתי אמורה לחטט.. אבל בסך הכל רציתי לראות את הבגדים מהממים שלו, אם הוא מסודר או לא ואז פתחתי גם קצת את המגירות..
מי ציפה שבמגירה יהיו ציורים?? אבל די אני כבר ראיתי אותם וכל היום זה לא יוצא לי מהראש..
הוא צייר אותם? הוא שומר למישהו? הוא .. לא יודעת מה.
כשהוא לקח אותי לבית ספר לא הוצאנו מילה מהפה, כל כך רציתי לשאול אבל פחדתי..
אני לא יודעת אם הוא מודע לזה, אבל הוא כזה מאיים שהוא צועק. ולפעמים זה מה שהכי כואב לי.. אם הוא מרשה לעצמו לדבר אלי ככה סימן ש.. הוא לא.. נו ברור שהוא לא. אבל הספקות של אולי כן נעלמות גם הן ברגע שהוא צועק ומשפיל אותי. מיד זה הופך ללא מוצהר! הוא לא אוהב אותי.
"מה הפרצוף הזה מאמי שלי?" אמא שאלה כשנכנסה לחדר שלי עם הכביסה בידה. "סתם.." מלמלתי. היא הניחה את הבגדים על המדף והתיישבה על ידי, "דברי ילדה שלי מה יושב לך על הלב?" המון זמן לא שיתפתי את אמא ב'מה שיושב לי על הלב' והפעם זה היה נראה לי כל כך דפוק אבל הייתי חייבת.. "היום שהלכתי עם אושר ראיתי משהו שהוא לא רצה שאני אראה והוא התעצבן עלי ואני מרגישה כל כך דפוקה שחיטטתי לו בכלל.." לא ידעתי איך להסביר את עצמי "איזה משהו?" היא שאלה מסוקרנת
"ציורים, את לא מבינה איזה יפים אמא. כל כך הופתעתי, רציתי להחמיא לו להגיד לו כמה הוא מוכשר להגיד לו שיצייר אותי גם אבל הוא.. הוא רק צעק עלי"
"אנשים תמיד נרטעים שנוגעים להם בדברים האישיים, במיוחד הבן של אורלי שממה שיצא לי להכיר וגם ממנה הוא מאוד משתדל להיות בתדמית של ה"גבר" ואולי בראש שלו זה לא גברי לצייר ואולי זאת בסך הכל הבריחה שלו, אף פעם לא קל שאנשים מגלים את הבריחות שלך" אמא אמרה מדליקה לי נורה בראש וחשק עז להגיד לו את זה. נישקתי את ראשה ומלמלתי "תודה אמא תודה!!" שמתי את הכפכפים במהירות ויצאתי מהחדר "לאן תות?" היא צעקה אחרי אך התעלמתי ורצתי לביתו.
דפקתי בדלת ביתו, באותו רגע אפילו לא הזיז לי ששערי מרושל "פתוח" הוא צעק. פתחתי את הדלת, הוא שכב על הספה צופה בטלוויזיה.
"מה את עושה פה? לין בכלל לא בבית" הוא אמר מפנה את מבטו אלי "באתי בשבילך.." עניתי בהיסוס. הוא הזיז את מבטו כאילו סימן עם עיניו באדישות 'כנסי' נעמדתי מולו מסתירה לו את המסך והתחלתי לשפוך.
"לא נמאס לך להכחיש שאתה אנושי?? לא נמאס לך להסתתר מאחורי הדמית בשקל הזאת שלך? אוקיי! לא הייתי צריכה לחטט לך בדברים מודה. אבל למה לא להתגאות? ׳אויש אושר לוי מצייר רק שלא יגלו שהוא לא קיר בטון.׳ אולי מספיק?? עכשיו אתה מראה לי את הציורים שלך ומתגאה בהם!!"
מאיפה כל האומץ הזה נכנס בי?? מבטו נשאר ממוקד בי, התכווצתי מבפנים. הוא נעמד ותפס את ידי. "מה?.." מלמלתי. הוא משך אותי ועלינו את המדרגות כשאני נגררת אחריו. "לאן?" שאלתי,
הצלחתי? הוא הולך להראות לי ציורים? הוא לא ענה, רק המשיך ללכת איתי יד ביד עד שהגענו לחדר שלו. הוא משך את הכיסא והפיל אותי לישיבה בדחף.
"מה אתה עושה??" שאלתי לחוצה מעט ואז פתאום חיוך ערמומי עלה פניו והוא ענה
"הופך אותך לאחת היצירות שלי".
YOU ARE READING
New Life
Romansa"טעויות מהעבר אמורות להדריך אותנו לא להגדיר אותנו".. -מה קורה כשמתחילים הכל מחדש? האם זה טוב.. האם זה רע.. אזהרות!! מכיל שפה גסה קללות מיועד לגילאי 14 ומעלה By:Aviv&Hoshen *גמור*
