לעצור את הזמן

פרק 5

כשרוזלי יצאה המחשבות פשוט רצו בתוך תוכי, אך, זה לא עצר אותי מלהתלבש למזלי. לבשתי, ג'ינס קצר וחולצה פשוטה -לבנה. אספתי את שיערי לקוקו גבוה והלכתי לחדר האוכל. לפתע עצרה אותי ונסה "אוי בלה, אני רואה שאת כבר מוכנה.." "כן ונסה ואת מפריעה לי קצת מללכת לחדר האוכל" אמרתי באדישות מנסה לעבור אותה. "רגע, תוכלי ללכת להגיד לשון שארוחת בוקר, לא ראיתי אותו מאתמול, והוא נורא שקט, תוכלי לעשות את זה בשבילי?" היא שאחה בקול של ציווי. נאנחתי והנהנתי לחיוב בנימה מגושמת. דפקתי בדלת חדרו של שון והיא נפתחה לאורך פלא אך אדם "זר" עמד מולי, אותו אדם "זר" שעיצבן אותי על הבוקר. "הופה... לא ידעתי שכ"כ מהר תחזרי.." אמר בראד מופתע. "לא חזרתי אלייך י'אידיוט. באתי בשביל שון, איפה הוא?" שאלתי בעצבנות. "במקלחת. תגידי מה הקטע הזה שלך ושל שון, אתם זוג כאילו?" הוא שאל והלך לכיוון השידה כדי לשים על עצמו אפטרשייב. "לא, אנחנו ממש לא זוג, חוץ מזה מה אכפת לך עם אנחנו ביחד או לא..?" שאלתי בוהה במעשיו. "לא אכפת לי, פשוט אתם מתנהגים כמו..." לפתע דלת המקלחת נפתחה וקטעה את דבריו של בראד, שון יצא מהמקלחת כשמגבת קשורה סביב מותניו חושפת את חזהו השרירי. בהיתי בו לכמה שניות, "ואו, אני חושב שמריך להוציא מכאן את בלה, אחרת העניים שלך יצאו מהמקום עוד מעט" הוא אמר בגיחוך. "מצחיק." אמרתי בלעג לבראד. "מה את עושה פה בל?" הוא שאל לא מבין. "אממ.. ונסה אמרה לי לקרוא לך לבוא למעטה לאכול.." אמרתי מגלגלת עיניים לכיוונו של בראד. "טוב, אבוא תכף.." הוא אמר וסימן לבראד להוציא אותי מהחדר בזמן שהוא לובש את תחתוניי הבוקסר שלו. "מחזה לא נאה כדי שלא תראי.." צחק בראד וכיוון אותי ליציאה. יצאתי החוצה, ובראד נעמד מולי שנייה לפניי שסגר את הדלת. "אממ.  בל", "אל תיקרא לי ככה! קוראים לי בלה!" אמרתי לו בכעס. "טוב! טוב! בלה, אני מצטער... נוכל להתחיל את זה מהתחלה ברגל ימין לשם שינוי?" הוא שאל וניצוץ בעיניו. "תגיד, אתה זוכר משהו ממה שקרא אתמול?" שאלתי בעצבנות. "אממ.." הוא אמר מהסס. "כמו שחשבתי... כשתיזכר אז תדבר איתי.." אמרתי בזעם וירדתי לכיוון חדר האוכל. כשהגעתי לחדר האוכל, כבר ראיתי במחזה הרגיל. בן טורף פנקיק, טיילור ורוזלי יושבים מחובקים וצוחקים, ואני? רק מתצרפת. התיישבתי ליד בן והוא הגיש לי פנקיק, ואחרי כמה דקות ירדו לחדר גם שון ובראד, לא מדברים, בראד תפס במהירות מקום צמוד אליי ושון ליד הזוג המאוהב. היה שקט בארוחת הבוקר, עד אשר הרעש התחיל, בן וטיילור רבו על הפנקיק האחרון שנשאר ורוזלי ניסתה להפסיק את המהומה. "חזיר קטן טרפת כבר 4!" צעק טיילור. "שמן! אני קטן אני צריך לאכול יותר! חוץ מזה אתה טרפת כבר 5!" צעק בן ומשך את הפנקיק אליו. "מה? איך אתה סופר! זה רק השני שלי!" צעק טיילור. "שקרן!" צעק בן. "די, די תרגעו!!" ניסתה רוזלי להפריד. שון היה מאוד אדיש לכול מה שהתרחש שם, אבל גם הכי עצבני. הוא התאפק אך זעם מבפנים מרוב הרעש והבלאגן. אני עזרתי לרוזלי להפריד וגם אני נגררתי למהומה. רק בראד ישב וצפה במהומה אוכל בשקט את הפנקיק שעוד היה בצלחתו. שון התרגז ורתח מבפנים.. "די תפסיקו!" "עזוב את זה זה שלי!" "שמן! זה הפנקיק שלי!" "דיי!" "שקט!!!!!", צרח שון וכולם קפאו במקום מרוב םחד, בראד כמעט נחנק מרטב הצעקה. "סתמו ת'פה שלכם עכשיו!! אי אפשר לאכול פה בשקט!! בן!", צעק שון בכעס. "מה.? " שאל בן בפחד. "תביא לי את הפנקיק!" צעק שון ובן הגיש לו את הפנקיק בלי היסוס, שון לקח סכין וחילק את הפנקיק שווה בשווה, ונתן חצי לבן וחצי לטיילור. "יופי, עכשיו סתמו ת'פיות שלכם ותנו לאכול בשקט! דממה!!" אמר שון בקול גבוה ועד סוף הארוחה כולם שתקו, שון סיים לאכול ועלה למעלה לחדר. כולם סיימו לאכול והתפזרו לחדריהם, אני ובראד נשארנו לבד. סיימתי את ארוחתי ועליתי לחדר, ישבתי בחדר וציירתי, לא יודעת למה... 
~פלאשבק~

"טים! טים! תראה טים! ציירתי את זה לבד!" "ואו! כול הכבוד לך בל!" "אתה גאה בי טים?" "גאה בך? אני יותר מגאה בך בל שלי!" "אני אוהבת אותך טים!" "גם אני אותך, בלה שלי, תחביאי את העבודות שלך, אסור שאף אחד ידע עליהם!" "למה טים? אני רוצה להראות אותם לאמי!" "לא! אסור שיגלו אותם, ובמיוחד לא אמי! היא תשרוף לך את כולם!!" הוא צעק בדאגה. לפתע נשמעו קולות ירייה "טים! טים! מה קורה פה?!" דמעות צרבו בעיניי. "אל תבכי, תקשיבי בלה, את צריכה להתחבא! אסור שיתפסו אותך!!"
~סוף פלאשבק~

"בל! בלה! מה קרה לך לעזאזל?" פקחתי את עיניי לאט הרגשתי את ראשי מסתובב לפתע שמתי לב שאני שוכבת על המיטה עם סמרטוט רטוב על ראשי ונחשו מי עמד לידי? נכון, בראד. צפוי לא? "בראד מה.. מה אתה עושה פה?" שאלתי מרטיבה את פניי. "אני... באתי להתנצל, לא זכרתי כלום מאתמול, ואחריי שרוזלי סיפרה לי כול מה שקרה אתמול.. אני, היה לי קשה להאמין.. אני מצטער בל.. באמת מצטער.." הוא אמר במבט חסר אונים. "טוב, טוב... זה בסדר... וואי, כואב לי הראש..." אמרתי מתנדנדת. "את מרגישה בטוב? אולי כדי, שאקרא לונסה?" הוא אמר. "לא.. לא... אנ..." "בלה! בלה מה קרה?" הוא שאל וכשהתמוטתי על המיטה. לפתע  הדלת נפתחה...